מעוז קורן, במדורו
"הוא עוד ישוב", אינו הקיבוצניק היחיד שחגג את הנתון, לפיו 69% מחניכי הלינה המשותפת
אמרו כי הם רואים בה "חוויה חיובית" - פרי מחקרם של אנשי המכון לחקר הקיבוץ.
לי אישית, כבן קיבוץ, היה טוב, לכאורה, בלינה המשותפת - או הבה נדייק ונאמר: זה מה שזכור לי, כי גם אצלי, כמו אצל רבים מחניכי הלינה המשותפת, פועל מנגנון הדחקה שעוזר לשכוח לילות של חלומות זוועה כשאין אל מי לפנות; שומר לילה אלים; בנות כיתה שהוטרדו מינית; הילד שקיבל מכות כי היה חריג, ועוד. אצלי, הזיכרונות החיוביים הם היותר דומיננטיים. למשל: הרעות שנוצרה בין בני הכיתה, ההשתוללויות לתוך הלילה, השיחות לפני השינה עם בני החדר, וכדומה.
כאב שהיה שותף ללינה המשותפת, ידוע לי שבני, כשהיה בן שנתיים, ברח כמה פעמים באמצע הלילה אל חדר ההורים, אבל השומר הזריז תפס אותו בדרכו והחזיר אותו אל בית הילדים. בני אינו זוכר זאת, וזו דוגמה טובה למנגנון ההדחקה. לכן אינני מאמין כל כך לנתון הזה, 69%. הרי האנשים שהופיעו במדגם הזה מעידים על חוויה שחוו לפני שנים רבות.
בנוסף לכך, האם לא היה צריך לעשות מחקר מקביל בין ההורים של ילדי הלינה המשותפת, שיבדוק כמה מאושרים היו הם בשיטה הזו; ואם היה להם טוב בה, מדוע התעורר לחץ כה חזק מצד ההורים, בשנות השבעים והשמונים במאה הקודמת, לעבור ללינה משפחתית? והאם בין 69% המאושרים יש רבים שממליצים לחזור ללינה המשותפת?
גם אם הנתון נכון, אינני מבין את ההתלהבות ממנו. הרי, לפי הנתון (69%), המשמעות היא כי 31% מהילדים חוו את הלינה המשותפת כחוויה שלילית.
כלומר: אחד מכל שלושה ילדים סבל בלינה המשותפת. ואני שואל אותך, מעוז: האם המחקר הזה מוחק את אמינותם של כל הספרים והסרטים האוטוביוגרפיים שהתפרסמו בשנים האחרונות בנושא, כפי שאתה מרמז בדוגמאותיך על סרטים וספרים שכתבו בני קיבוץ? לדעתי, כל אלה שכתבו, המחיזו, הסריטו - לא בדו זאת מלבם. הם יצרו את היצירות בדם לבם. הם הוציאו לאור דברים שעשרות שנים היו מושתקים. לכן אני מבקש ממך, מעוז: אל תסיג אותנו לאחור, אל הזמנים שבהם כל אדם שכתב ביקורת על הקיבוץ זכה לגינוי סוחף מכל אגפי התנועה הקיבוצית, במיוחד אם הוא היה חבר קיבוץ.
