לאחר חמש שנים בהן כיהן יניב שפירא
(בן 40, מקיבוץ יזרעאל) כאוצר "גלריית הקיבוץ", הוא נפרד ממנה לטובת הדוקטורט - שגם אותו יקדיש, מן הסתם, לחקר האמנות הישראלית.
אקורד הסיום של יניב - או, בשפת האמנות הפלסטית, "משיחת הצבע האחרונה" - היא תערוכה הנקראת "ועדת קישוט". אוסף הגלריה, הכולל 200 ציורים, תחריטים וצילומים, עומד למכירה עם הנחות גדולות (עד 30%) לקיבוצניקים. שפירא מקווה שחברות וחברים רבים ככל האפשר יבואו לראות, לקנות ולתלות בביתם את היצירות.
המחווה הזו עשויה לסמל את סך העשייה וההשקפה האמנותית-חברתית של יניב שפירא במהלך הקדנציה שלו. הוא שאף, ולדעת רבים גם הצליח, להחזיר את הגלריה התל-אביבית לבעליה - החברים ואמני הקיבוצים. שני פרויקטים גדולים ומדוברים: "נלבישך שלמת בטון ומלט" (מאי 2008) ו"מדרש קיבוץ"
(מאי 2009) - הפכו את גלריית הקיבוץ למעין מרכז לעשרות גלריות קיבוציות שהציגו את תערוכותיהן במקביל, תוך התייחסות לנושא-העל. מוסף מיוחד שיצא לאור, ימי עיון וסימפוזיונים, הסתפחו לחגיגה הקיבוצית הגדולה שהחוותה קידה לשנת השישים למדינה ("שלמת בטון ומלט") ולמאה שנות הקיבוץ ("מדרש קיבוץ"). בנוסף, הקפיד שפירא לערוך תערוכות יחיד לאמנים מקיבוצים, ביחס שווה לעמיתיהם מהעיר. בתקופתו הגיעה הגלריה לאיזון תקציבי לאחר שנים גירעוניות רבות.
בספטמבר 2004 החל יניב שפירא למלא את תפקידו כאוצר גלריית הקיבוץ. מאחוריו היו כבר עשר שנים במשכן לאמנות בעין-חרוד, כעוזר לאוצרת ומנהלת המשכן גליה בר-אור וכעובד מחלקת הרסטורציה במקום. כבוגר תואר שני בתולדות האמנות באוניברסיטת תל-אביב, ובוגר לימודי מוזיאולוגיה, מצא שפירא בגלריה אתגר אוצרותי, באמצעותו יוכל להביא לביטוי את גישתו האמנותית. "במשכן קיבלתי את החניכה האוצרותית הטובה ביותר שניתן", הוא אומר, ומבקש לציין את עבודת הצוות ואת ההזדמנות שניתנה לו לעבוד בו עם מיטב אמני ישראל. בגלריה, לעומת זאת, הוא נדרש לקבל החלטות עצמאיות וגם לקחת עליהן אחריות.
הכניסה של יניב שפירא לגלריה היתה, לדבריו, מורכבת. "שאלתי את עצמי שאלות מהותיות לגבי הגלריה ומקומה במרחב התל-אביבי והקיבוצי. מהי ההיסטוריה? את מי ומה היא מייצגת? מה משמעות מיקומה במרכז תל-אביב? מה היה תפקידה בעבר והאם יש לכך משמעות עכשווית? כיצד יכולה גלריה לא מסחרית, שתקציבה דל ושמה 'הקיבוץ', להתקיים היום? שאלות אלה ואחרות עלו בראשי, והתשובות להן היו, עבורי, המוטיבציה הראשונית לאוצרות בגלריה. הבנתי שעל הגלריה לנסח את הרלוונטיות שלה מחדש בהתאם לשינויים בקיבוץ, בחברה, באמנות.מביקורים שקיימתי בקיבוצים גיליתי שרבים מהם עדיין משמרים תפישות ערכיות ומוסריות, למרות המאבק על הקיום והשינוי הדרמטי באורחות החיים. באותם ביקורים נולדה אצלי התודעה שהגלריות בקיבוצים הן תופעה מהותית ולא מקרית, ומשקפות צמא לתרבות ואמנות".
הקפדת לחשוף את אמני הקיבוץ לפני מבקרי הגלריה, בדומה לאמני העיר.
יניב שפירא: "במהלך חמש השנים האחרונות הוצגו 50% אמני עיר ו-50% אמנים קיבוציים. קשה להכיל את כל השפע שנעשה בקיבוצים בשמונה-תשע תערוכות בשנה, וגם לא התפשרנו על האיכות והרמה. העובדה שהגלריה הציגה גם אמנים רבים שאינם חברי קיבוץ עבדה לטובת העניין שיצרה בקרב אוצרים, מבקרי אמנות והקהל הרחב. תפישת הגלריה כרלוונטית לשדה האמנות הרחב פעלה בסופו של דבר לטובתה ואפשרה חשיפה של אמני קיבוץ, אמנים צעירים ואמנות ניסיונית, שהזינו אלה את אלה".
שפירא, בגלריה. 50% אמנים מהעיר ו-50% מהקיבוץ (צילום: אשכר אורן)
כיצד שרדת את המצב הכלכלי הלא-פשוט, שמאפיין את כל גופי התרבות והאמנות בתנועה הקיבוצית?
"באופן מסורתי המקום עובד בצניעות גדולה, כמעט בסגפנות. היקף המשרה שלי היה יומיים בשבוע - דבר כמעט בלתי-אפשרי עבור אוצר. יצאתי לדרך כדי להפיק את המיטב למרות התנאים הלא-פשוטים, ועזרו לי בכך שתי מנהלות התפעול המצוינות איתן עבדתי - נועה סיוון בעבר, ואשכר אורן היום. בעזרתן צולם ונרשם האוסף, הוקם אתר אינטרנט והחלל הפיזי הישן שופץ בהדרגה. למרות כל אלה הגענו בשלוש השנים האחרונות לאיזון תקציבי. אני מבקש להודות בהזדמנות זו גם לוועד המנהל של הגלריה ולמזכיר התנועה זאב (ולוולה) שור, המגבים את הגלריה מתוך הבנה שטובתה היא טובת התנועה כולה".
מדוע לא דרשת תשלום מהאמנים עבור התערוכות שהציגו בגלריה, בדומה לגלריות אחרות בתל-אביב?
"צריך לזכור שכל אמן המציג בגלריה מממן את הפקת עבודותיו ואת הובלתן בעצמו. הוצאות אלה מגיעות לעיתים לאלפים רבים של שקלים ואין ביכולתנו לעזור לו בכך. לא סביר לדרוש על כך תשלום נוסף. לתפישתי, האמנים משרתים את הגלריה לא פחות מאשר הגלריה משרתת אותם, והדימוי המצטבר של הגלריה הוא במידה רבה בדמותם של המציגים בה. דימוי זה חשוב לא פחות מאשר הכסף. בנוסף, כל אמן שמציג בגלריה משאיר אחריו עבודה, וזה כלול בהסכם שנחתם אתו. הגלריה מקבלת אחוזים מכל עבודה שנמכרת במהלך התערוכה".
שפירא ער לממד הביקורתי באחדות מתערוכותיו אך מודה שהיה לו חשוב להצביע גם על הממד הקונסטרוקטיבי, הבונה, שקיים בקיבוצים, ולא על השביר וההרסני שבא לידי ביטוי בסרטים, בספרים ובתערוכות שהציגו את חורבנו של הקיבוץ. "זאת לא היתה, חלילה, טפיחה עצמית על הכתף", הוא מסייג את האופטימיות המובלעת בדברים, "אלא כוונה להראות את פניו האחרות של המקום הקרוי קיבוץ. שיתוף הפעולה עם גלריות הקיבוצים הדגים היטב את כוונתי זו".
והחמצות בדרך?
"אני לא מצטער על שום תערוכה שאצרתי ויש עוד לא מעט אמנים בקיבוצים שהייתי שמח להציג. במסגרת של תשע תערוכות בשנה יש ויתורים רבים. בכל מקרה השתדלתי גם להפנות אמנים לגלריות אחרות, לתת עצה או הכוונה. ראיתי בזה חלק מהתפקיד, מעין שליחות.
במקביל אצרתי גם תערוכות במשכן, בהן למאיר אגסי, פיני צינוביץ' ויובל דניאלי.
ובמוזיאון תל-אביב אצרתי את אלימה. ההבחנה בין גלריה קטנה במרכז תל-אביב, לבין מוזיאון חשוב בעין-חרוד הפרתה את מחשבתי כל העת. זו היתה חוויה מרגשת ומעשירה".
דווקא לקראת הסוף, כשהודיע יניב שפירא על כוונתו לעזוב לטובת לימודי דוקטורט, חוותה גלריית הקיבוץ
וכל הקשורים בה טלטלה שתוארה בהרחבה ב"ידיעות הקיבוץ". גורמים שונים ניסו "להצניח" למקום אמן-אוצר בלי מכרז כמקובל. הדבר קומם את שפירא, והוא נאבק על כך שיתקיים מכרז על-פי כל כללי הנוהל התקין. הוא מבטיח לסייע לכל אוצר או אוצרת שימונו לתפקיד.
אתה רואה את עצמך, ביום מהימים, חוזר לאצור את הגלריה?
"אני ממשיך בדרכי ולגלריה נועד תפקיד משלה. היא אחת הוותיקות והחשובות בתל-אביב ואני מייחל שתמשיך כך עוד שנים רבות. אולי בעתיד יצטלבו דרכינו שוב, אבל אני מסיים בסיפוק ומתוך כוונה להתמקד בדוקטורט. הבחירה בחיי קיבוץ ובאמנות שזורה בחיי וקשורה בתחומי העניין שלי, בזיכרונות, מחשבות, מקומות ואנשים. אני מקווה שכך זה יימשך".
