אלימות ופגיעה בילדים - גם בחצר הקיבוצית

ילדים מעולם לא היו זרים לעולם האלימות מצד המבוגרים. מאז ומתמיד היו מושא למעשי אונס, רצח, הזנחה או התעללות קשה, בתוך המשפחה, או מצד גורמים בסביבה שאמורה להיות תומכת. החצר הקיבוצית אינה יוצאת דופן: למרות ש"רק" 63 חקירות ילדים קיבוציים בוצעו במהלך השנה האחרונה (מתוך סך של 8,716 בכלל האוכלוסייה), למי שנמצאות מהצד השני של המתרס - חוקרות הילדים מטעם משרד הרווחה, אורנה חכים ורונית צור, גם הן קיבוצניקיות - יש כמה תהיות על הסטטיסטיקה. וכן, הן אינן משוכנעות ש"השיפור" מקורו דווקא במעבר ל"לינה משפחתית".

עד שנקרע המסווה, לא יכול היה איש להאמין כי אותו סבא נפלא, שמתנדב בקביעות להיות שמרטף לנכדיו (כי ההורים בעבודה) - פוגע מינית, באופן שיטתי, בנכדתו האהובה, בת 6 וחצי. המשפחה לא היתה מוכרת לרשויות הרווחה עד שהאם, נרגשת ומזועזעת, הניחה את הפרשה לפני חוקרת ילדים. בדמעות שליש סיפרה ששמעה מפי הבת ש"סבא עושה לה דברים לא נעימים".

דווקא הסיפור הזה נחקק היטב בזיכרונה של אורנה חכים, חברת קיבוץ רמת-השופט, שידעה מאות מקרי חקירה בשנות עבודתה. האם הגיעה אליה לפני שנתיים-שלוש, היא מספרת, ופרשה סיפור שנשמע הזוי, על סבא וסבתא שניהלו קשר מופלא עם נכדיהם, ילדיה. אהבה עזה במיוחד שררה בין הבת הקטנה לסב. הוא פינק אותה בשפע מתנות, תמיד התנדב להסיעה לאן שתחפוץ. אבל יום אחד, לתדהמת האם, סירבה הנכדה לנשק את סבא לעת פרידה, כי "הוא עושה לי דברים שלא נעימים לי", מלמלה וכיווצה את גופה לאחור. בשיחות וחקירות שניהלה בעקבות החשיפה, לא היה לחכים ספק מה התרחש שם: "הילדה תיארה דינמיקה של פגיעה מינית שלא יכולה להיות מוכרת לילדה בגילה. אלה אינם תיאורים המושפעים ממקורות חיצוניים. אלה לא היו אפילו נשיקות שרואים בטלנובלות".

כחוקרת ילדים מיומנת נזהרת חכים מלהיכנס עמוק מדי לפרטים, או, חלילה, לזהות את נשואי חקירותיה, ומצביעה, ולא במקרה, על שיטת החקירה. "אנחנו מגיעים בדרך כלל אל הילד הנחקר בשעה שהוא בקושי יודע למה. במקרים בהם המעשים מתרחשים בתוך המשפחה - אחים, הורים, סבים ודודים - הוא נחקר ללא צורך בידיעת ההורים או בהסכמתם. כאשר ילד נפגע מחוץ למשפחה - ההורים צריכים לאשר את חקירתו. הילד אינו בהכרח מבין את המשמעויות, ואנחנו, כחוקרים, איננו פרשנים של עדותו. הוכשרנו לשמוע את הדברים, להקשיב להם היטב, ולקבוע אם הם מהימנים, אם לאו".

איך מנטרלים מניפולציות בסוג כזה של חקירה רגישה?

אורנה חכים: "יש לנו מספיק טכניקות לקבוע אם העובדות 'זוהמו' על-ידי גורמים מתערבים. יש לנו כלים יעילים כדי לבחון אם מדובר בדמיון או במעשה שנעשה. אנחנו בודקים את המעשה נטו, ומביאים לפני בית המשפט את העובדות".

2,452 ילדים נפגעי עבירות מין ב-2008

"חוקרים נחשפים לטראומה משנית בעקבות מפגש עם ילדים פגועים", אומרת רונית צור, המפקחת הארצית על היחידה לחקירות ילדים בשירות המבחן לנוער של משרד הרווחה. גם אחרי שנים כה רבות בשירות, מתקשה צור, חברת קיבוץ עין-הנצי"ב, לשמוע את חוויות שלוחיה: על אותה ילדה צעירה שכף ידה "שוטחה", ממש לאחרונה, בעקבות התעללות באמצעות מגהץ רותח, או הדיווח על אונס אכזרי שנעשה בילדה קטנה, בעיר בצפון. לילה שלם כפה עצמו עליה עבריין מין, עד שהועברה הפעוטה, מדממת וכואבת, לבית החולים. לצוות הרפואי לא היה סיכוי לחלץ ממנה דבר לפני שהגיעה חוקרת הילדים. רק במונית, בדרך הביתה, התוודתה אותה חוקרת בפני צור, הרשתה לעצמה לפרוץ בבכי. "את הדברים האלה הם נושאים איתם הביתה. את המראות והחוויות הקשות", אומרת צור, "לא כל אחד יכול לשאת את זה, וגם אלה נשחקים בעבודה אחרי מספר שנים לא-רב יחסית".

היחידה לחקירות ילדים מטפלת בעדויות הנגבות על מפגעים מיניים, אלימות, התעללות או הזנחה. בשנת 2008 חקרו שלוחי משרד הרווחה 8,716 ילדים (גילאי 3 עד 14), 2,452 מהם נפגעי עבירות מין, 5,079 נפגעי אלימות חמורה בידי מבוגר אחראי או קטין (כולל במשפחה), שהותיר סימן פיזי או חייב התערבות רפואית. צור מסכימה כי יש פער רחב בין המעשים המדווחים למציאות שבשטח, גם לגבי הנתון ש"רק" 63 ילדי קיבוצים, פחות מפרומיל מכלל האוכלוסייה הנחקרת, אותרו בשנה שעברה. היא תוהה כיצד ניתן לנתח את הנתון הזה: האם החברה הקיבוצית אכן מוגנת יותר, או אולי נובע הדבר מתת-דיווח ביחס למגזרים אחרים בחברה הישראלית?

"אין חברה חסינה", אומרת רונית צור. "בכל הקהילות יש קושי לחשוף דברים מסוג זה. בחברות סגורות, כמו החרדים, ואפילו הקיבוץ - יש כמה קווים מקבילים בתופעות האלימות נגד ילדים, אבל בשתיהן עשו, למזלנו, כברת דרך רצינית בנושא הגנת הקטין מפני הפגיעות".

צור מתייחסת להידברות עם הרבנים, כמתווכים בין העדה לאנשי הרווחה, ממש כשם שגם עם המסגרת הקיבוצית נבנתה לאורך השנים תשתית של הבנה, שבכל מקרה של חשד לפגיעה בילד - תשתף פעולה עם הרווחה ותאפשר לה להיכנס לחקירה. "הסביבה חייבת להיות ערה, לגלות ולדווח. הדברים אינם נעלמים מעצמם. אין מדובר בחקירה טראומטית עבור הילד. היא נעשית באווירה נינוחה ותומכת. טובת הילד נשקלת לכל אורכה", מנסה צור להקל על חדירת רשויות החוק לעולמן האינטימי של הקהילות, "המסר מצעדים כאלה לפוגע ולפגוע ברור. ילד שהעז וחשף פגיעה ושום דבר לא נעשה - יתקשה להשתקם, ותחושת הקורבנות שלו תתעצם".

עד כמה חשוב שיתוף הפעולה היא ממחישה בסיפור הבא: ילדה בת 12 בקירוב - לא חשוב מאיזה קיבוץ - סבלה לאורך שנים מבעיות תפקודיות, מהתנהגות חריגה, וטופלה על-ידי גורמים מקצועיים שלא הצליחו לאתר את מקור הבעיה. באישון לילה אחד ברחה הילדה מביתה אל אחת מחברותיה, וסיפרה לה: "אבא מרביץ לי". האם של אותה חברה פנתה למזכירות הקיבוץ, שם הוחלט לערב את המשטרה ואת רשות הרווחה. חקירת הילדה בוצעה בבית הספר, ללא ידיעת ההורים.

בסיבוב הראשון נכשלה החוקרת לחלץ דבר מפי הילדה, אבל חקירת אחותה הצעירה - שהיתה עדה לאלימות ופחדה שתגיע גם אליה - הניבה תוצאות. בעקבות עדות האחות נעתרה הילדה לפתוח הכול. הקיבוץ סער, האב נעצר ושוחרר מהליך שיפוטי בהתניה שיסכים לטיפול. הסיפור הזה הסתיים בהפי-אנד: המשפחה עברה טיפול, ומעקב אחרי הילדה שגדלה בינתיים מראה כי לא נפגע תפקודה.

ילדים הם מושא לטירוף האנושי

את הקריירה שלה בתחום הזה החלה צור בשנת 1986. במשך שנים ניהלה את היחידה לתקיפות ילדים במחוז חיפה, ומתחילת 2007 היא משמשת כמפקחת הארצית לחקירת ילדים וחקירות מיוחדות (חוקרים גם בגירים עם מוגבלות שכלית, בכל גיל). היות שבעברה שימשה כמזכירת עין-הנצי"ב, בו היא חברה כבר למעלה משלושים שנה ובו גידלה את חמשת ילדיה (ושני נכדיה) - מסתכלת היום צור על חקירת אירוע חריג בקיבוץ מכמה זוויות: "הדילמות שמתגלעות בחקירת אירוע כזה מחייבות להתייחס לשני הצדדים. מלבד הפוגע והנפגע - קיימות משפחות, שממשיכות להיפגש על מדרכות הקיבוץ ללא כל הפרדה".

צור סבורה שפגיעות הקטינים בישראל גברה מאמצע שנות השמונים - המשבר הכלכלי, הסדקים בערכי החברה שזלגו אל בני הנוער, הניבו מקרים קשים של בריונות, והתעללויות קבוצתיות. למרות זאת, היא אומרת, קווי התיחום הנורמטיבי היום דווקא ברורים יותר: אין עוד סלחנות, כל התנהגות חריגה זוכה להתייחסות. "פגיעה מינית, תחום שנמצא על הפרק כל הזמן - השאלה היא איך מונעים את ביצועה. הלינה המשותפת וחוסר המודעות", היא מביאה כדוגמה את הקיבוץ של פעם, "שימשו, אולי, פרצה כזאת; אבל פגיעה מינית מתרחשת בכל החברות בעיקר במשפחה, ב'לינה משפחתית'. מה שבטוח הוא שבשום מקרה ובשום חברה - השאננות לא מסייעת. פעם פיתחו בקיבוץ אשליה שאצלם הילדים מוגנים בכל עת ובכל מצב. היום יש התפכחות ויודעים שאין דבר כזה".

בשנים האחרונות פורחת ספרות על פגיעות מיניות בילד הקיבוצי בלינה המשותפת. אורנה חכים ורונית צור אינן מזהות, כך נראה, שיפור מובהק בלינה המשפחתית. "למרות שבעבר היה הילד בקיבוץ, למראית עין, פחות מוגן מעמיתיו בצורות חיים אחרות", אומרת חכים, "אני לא בטוחה שזה קשור לשיטת הלינה. בעבר היו יותר ילדים בקיבוץ מטופלים בגלל בעיות נפשיות, משום שהמערכת תמיד היתה ערה לחריגות, אבל אי-אפשר לדעת אם זה היה בעקבות ריבוי פגיעות מיניות. מכיוון שרוב הפגיעות המיניות מתקיימות בתוך המשפחה, אין לנו יכולת להסיק את ההפך; שעקב המעבר ללינה משפחתית בקיבוץ חלה עלייה במקרים מסוג זה. אני יכולה לומר בזהירות, שהיום יש בקיבוצים אוכלוסייה מאוד מגוונת ויש גם עלייה במספר החקירות בחצר הקיבוץ. לא יותר מזה".

חכים, בת קיבוץ עין השופט, זוכרת שאביה, יונה ינאי, היה שואל אותה שוב ושוב: "דברים כאלה באמת קורים? יכול להיות שזה קורה גם אצלנו בתנועה הקיבוצית?" התשובה ברורה: אלימות בה מעורבים ילדים יכולה לקרות, וקורית, בכל מקום, בכל קבוצת אוכלוסייה: חזקה כחלשה, במרכז ובפריפריה; בקרב מהגרים וגם ותיקים; אצל דתיים וחילוניים. כן, גם בקיבוצים. קיים "הפדופיל מקיבוץ בצפון", ועוד אחד מקיבוץ בדרום, וגם המורה מקיבוץ בעמקים, שחמד את חניכיו הצעירים.

כל אלה תופסים מקום של כבוד לצדם של "אמא טליבאן", "האם המרעיבה", הסב המטורף שהשליך את גופת נכדתו רוז פיזם במזוודה האדומה לנהר, האב הצעיר ו"המבריק" מבצרה, שחנק את בתו הפעוטה למוות עם שקית ניילון, ויש ברשימה החלקית והמזוויעה הזו גם אב ירושלמי מוטרף וחנקן, אם מהצפון שחנקה את שתי בנותיה, אימהות מהמרכז ששיקעו את בניהן-יחידיהן באמבטיית המים ובים, ועוד ועוד.

נראה כי ילדים הם מושא לטירוף האנושי. חוקרות הילדים של משרד הרווחה מנהלות אלפי חקירות בהן הילדים הם פקטור במעשים פליליים חמורים מסוג זה.

אל היחידה לחקירות ילדים הגיעה אורנה חכים בשנת 1992, והיא נוצרת בזיכרונה דוגמאות מעניינות לתגובות ראשוניות מצד נחקריה הצעירים - כמו, למשל, אותה ילדה בת 4 וחצי, שהיתה עדה לאיומים שלפני ולרצח שבא בעקבותיהם. "בשיחה המקדימה תיארה הפעוטה מה היא אוהבת בגן, מה היא אוהבת לצייר. בשיחות כאלה אתה בונה מחדש את האמון שהילד נותן במבוגר", מבהירה חכים, "אחרי זה סיפרה מה שמעה וראתה באותו לילה נורא. ניכר בה שלא ממש הבינה, עד שאמרו לה ש'אימא בשמים'. מדובר במשפחה מסורתית נורמטיבית", משחזרת חכים. "ההורים חיו בנפרד, עד שהאב בא יום אחד הביתה. אחד המשפטים שאמרה היכה בי במיוחד: 'את יודעת שאבא לא יוכל יותר להרוג את אימא, כי היא בשמים'"...

• הכתבה המלאה מופיעה בסוף השבוע בעיתון "ידיעות הקיבוץ"