אורית כהן-חופשי - עובדת עצים

מאחורי הדפסי העץ המונומנטליים, עוצרי הנשימה ביופיים ובחוכמתם, המוצגים בימים אלה במוזיאון הפתוח בגן התעשייה תפן - ניצבת אורית כהן-חופשי, שנולדה וגדלה בקיבוץ מצובה לפני כמעט 50 שנה, וכיום מתגוררת בהרצליה. תערוכת היחיד שלה נקראת "מעבר זמני" (אוצרת: רותי אופק), ומצורף אליה ספר-אמן מרהיב.

את עיקר פרסומה האמנותי קיבלה אורית כהן-חופשי מעבר לים, בלונדון ובפילדלפיה. היא הציגה בתערוכות מוזיאליות, זכתה בפרסים נחשבים, ו"נתלתה" לצד אמנים ידועי שם. ב-14 השנים האחרונות, בהן היא יוצרת ומציגה גם בישראל, מתקבלות העבודות של האישה האנרגטית בחיבוק חם, וזאת לאחר שנים לא-קלות בהן חוותה דחייה והיעדר הבנה של "הטכניקה המיושנת שלא ממש מסתדרת עם דלות החומר". גם נושאי עבודתה - מנזרים ובתי כנסת חרבים, יערות עד, משא ומסע עם קורבנות של עימותים פוליטיים - לא ממש חיו בשלום עם אוצרי הגלריות, שהתקשו "למכור את הסחורה".

אורית כהן-חופשי. "שהצופה ייטמע בנוף שאני בוראת" (צילום: קרני עם-עד)

אורית כהן-חופשי: "זו שאלה קשה שמצריכה תשובה קשה... כל השנים בהן חייתי בארץ, וגם כשהתגוררתי בחו"ל, לא הרגשתי שלבן האדם יכול להיות מקום שהוא שלו. סברתי שארץ ומדינה הן דבר ארעי, ממש כמו בן האנוש. רק בזמן האחרון הגעתי למסקנה שאני חיה כאן בזכות ולא בחסד, וגם להכרה הזו לא הגעתי בקלות. זה לא אומר שאני לא מודאגת מהעובדה שלפלסטינים אין מדינה, וזה בא לידי ביטוי בעבודות. ישנם מעברי גבול, מעברי טבע ומעברים אורבניים, והם שייכים להם כמו לנו. אני מרחיקה את העדות גם לאירלנד. מטריפה אותי המחשבה שישנם פליטים בעולם, נטולי זהות ומגורי קבע. בסופו של יום כולנו חוליה קטנה בשרשרת הקיום האנושי".

"אין לי תשובה לכך. בעבודות שלי אני מעלה שאלות, לא תשובות".

את יוצרת בגדול, הכי גדול שאפשר. זה מתקשר קצת לציור רנסנסי או גותי שבא לגמד את האדם מול בוראו.

"אני מכנה את הסגנון שלי 'לייף סטייל', כי הוא ממש אחד על אחד. עץ שאני מציירת או חוצבת, הוא בגודלו האמיתי, וכך גם האדם. אני שואפת לכך שהצופה ייטמע בנוף שאני בוראת עבורו. שיחוש בתוך פיסת המציאות המתוארת. אני עושה 'זום אין' ו'זום אאוט' על הדברים, ובהקשר האמנותי בלבד יש לי שליטה על המתרחש כאילו יצרתי את הבריאה. אנשים רואים את העבודות ותוהים כיצד הן עצובות כל כך בעוד אני אישה מאוד שמחה ואופטימית. נראה שזה הקתרזיס שלי, והדואליות שמתקיימת בכל יוצר".

זיכרונות יפים מהקיבוץ

אורית כהן-חופשי מציירת את אמה שושנה (85), ניצולת שואה שנותרה יחידה מהעיירה שלה בחבל מוראביה שבצ'כיה, על רקע היער ובית הכנסת החרב. לצד זה, ונדמה שבאותה נשימה ממש, היא מציירת פלסטינים סוחבים גופה ואישה מקוננת. סביר להניח כי גם אלה שיוקירו את הטכניקה המדהימה של האמנית, יחושו אי-נחת לנוכח ההקבלה בין השואה שלנו לנכבה של הפלסטינים או למלחמת העצמאות של האירים.

"אני הולכת להציג בתערוכה ענקית של 34 אמני הדפס, מובילים בעולם, שתתקיים בפילדלפיה. זה כבוד גדול, ואני אמורה להכין עבודה גדולה לקראת התערוכה הזו. חוץ מזה הוזמנתי לבצע ספר אמן בסדנת הדפס ירושלמית. יש גלריה - "גלריה 39" - שמייצגת אותי. אני גם מלמדת, בשנקר ובמכון הטכנולוגי בחולון, כך שהכול זורם טוב ואולי מבטיח עתיד טוב יותר".