קראתי באהדה ובתמיכה את המכתב הגלוי אל יואל מרשק שפרסמו חברים מקבוצת "קול אחר"
משדרות
ומעוטף-עזה, בגיליון האחרון של "ידיעות הקיבוץ".
אני שמח על הקול האחר שעולה מדברי החברים הללו. כפי שהם מציינים במכתבם, אני מסרב להיכנס לתחרות בשאלות מי דואג יותר, מי פועל יותר ומי מנסה יותר להביא לשחרור גלעד שליט.
הוויכוח שקיים - והוא איננו שולי - נסב על האמצעים.
המחשבה שלחץ מסיבי על רצועת עזה כולה יקדם את שחרור גלעד שליט, נכשל זה שלוש שנים, שבמהלכן הופעלו אמצעים צבאיים וכלכליים רבים, תוך חריגה מכללים של מותר ואסור - גם כאשר מדובר בניסיון להפעיל לחץ על גורם אכזר וקשה כמו החמאס.
לאחר שלוש שנים מסתמן כי הדרך להביא לשחרור גלעד שליט היא באמצעות מיצוי המשא ומתן עם החמאס. המחיר יהיה קשה, אך הוא נקוב זה שנים. כנראה שאין דרך אחרת להביא לשחרורו, מלבד קבלת מודל זה, בעיקרו.
לסיום, כאשר חוסמים את המעברים לרצועת עזה בשם התנועה הקיבוצית, אני מבקש לשאול מהו המנגנון שמקבל החלטות כאלה, ולהבהיר כי במקרה זה התנועה הקיבוצית אינה מייצגת אותי.
