רשימת השירים היא מרכיב חשוב מאוד לקהל הישראלי, שאינו מרחם על אליליו. במסיבת העיתונאים שערך בבוקר ההופעה הודה כריס קורנל
כי אינו יודע מה הוא הולך לשיר וכי לרוב הוא מרכיב את הרשימה שעה קלה לפני עלייתו לבמה.
בתל אביב הוא עשה זאת בצורה מושלמת, תוך איזון מוקפד בין כל החומרים שבהם נגע לאורך השנים. מהרגע הראשון, כשעלה לבמה בידיים פרושות והחל לפזז לצלילי השירים משק החבטות בדמות אלבומו החדש, התחושה היתה שהולכת להיות הופעה נהדרת. וכך היה.
שיריו החדשים של קורנל (מהם חשש רוב הקהל) קיבלו פתאום צבע אחר, חיים חדשים ואנרגיות לוהטות, ממי שהרוק זורם בעורקיו והוא רק משתעשע לפעמים בלהיטים דביקים כ"פארט אוף מי" או "גט אפ".
קורנל הוא חיית במה, וראו זאת על כל שריר בפניו המתעוותים. ראו שהוא באמת רוצה, שהוא באמת בעניין. והקהל איתו, זועק את המילים, מזהה שירים מהתו הראשון ומחבק בחום ובנאמנות ישראלית ידועה.
קורנל בפעולה. לחץ ידיים למעריצים בשורה הראשונה (צילום: רועי ברקוביץ)
האיכויות הווקאליות של קורנל השתמרו היטב, ויעידו על כך הוורידים הבולטים בצווארו ויכולתו הפנומנלית להחזיק את הקהל גם כשהוא חמוש בגיטרה אקוסטית בלבד ושולף משרוולו את "רדמפשן סונג" של בוב מארלי. אך זה לא רק הזמר כמובן, אלא גם השירים שעיצבו לא מעט נעורים של ילדי ניינטיז עטופי פלנל.
קורנל לא פסח על שום תקופה בחייו ונתן תפזורת מדויקת: מסאונדגרדן ("ספונמן" הענק, למשל), מאודיוסלייב ("לייק א סטון" ו"שואו מי האו טו ליב", שגררו שירה אדירה בציבור) ומאלבומי הסולו שלו.
את גרסת הכיסוי שלו ל"בילי ג'ין" והביצוע המרגש והנדרש ל"האנגר סטרייק",
שהונף כבקשה על כמה שלטים בקהל, הוא נתן ביד רחבה כבר בתחילת ההופעה והעיף אותה לשיא בשלב מוקדם. אחר כך זה רק הלך והשתפר.
קורנל לא פספס לרגע, התחיל הכי מהר והמשיך לסחוט את הדוושה עד הסוף. יחד עם נגניו הצעירים והנלהבים הוא קיבל מנות אהבה מתפקעות, ולא שכח גם לקפוץ מטה וללחוץ ידיים לשורה הראשונה וההיסטרית.
קורנל לא בא לדפוק כרטיס. הוא בא כדי ליהנות, לגרום הנאה ובמידה מסוימת גם לפצות על הביטול בשנה שעברה (ואף לא שכח להזכיר זאת). הוא סיים עם "בלק הול סאן" כמובן, ושלח המון חיוכים מלאי סיפוק והבטחה לשוב לישראל.
כריס קורנל, 17.6, גני התערוכה, תל אביב
