מה שאירע ברמת-הכובש
לא קרה במאה שנות קיבוץ. היה זה האירוע החמור ביותר בכל הזמנים, והוא התרחש בדיוק בשבוע של חג השבועות, שהנו גם חג מתן תורה. בין עשרת הדיברות עולות המילים החד-משמעיות: לא תרצח. ללא כל תוספת, ללא הסברים, ללא פרשנות - "לא תרצח". והנה קם חבר קיבוץ על מנהל הקהילה, במקרה חבר בקיבוץ אחר, לרצחו נפש. למרבה המזל היתה זו רק פציעה קשה. החבר היורה התאבד.
היו רציחות גם בקיבוץ. על רקע אישי, בסיפורי בגידה וקנאה, אולם דומני כי רצח מסוג זה לא אירע לנו. גם התאבדויות רבות היו מראשיתו של הקיבוץ. צעירים רבים שלחו יד בנפשם כתוצאה ממשבר עמוק בין אמונתם וחזונם לבין המציאות הקשה, המפרכת, בחיי היום-יום. היו שפרשו, היו שירדו מן הארץ, אולם לא-מעט התאבדו. יעידו על כך המצבות הדוממות בבתי העלמין בכינרת, בעין-חרוד ובקיבוצים נוספים. אולם המקרה של ניסיון לרצח והתאבדות, כפי שאירע ברמת-הכובש - בלי ספק חצה כל קו אדום.
עם זאת, עלי לקבוע כי לא הופתעתי. תמיד חששתי שאנו מהלכים על חבל דק ביותר בשינויים שערכנו בקיבוצים, וכי גם הנורא מכל עלול לקרות במקומותינו.
על מובילי הקהילות, המזכירות, המזכירים ומנהלי הקהילות,
להיות רגישים עד בלי די למצוקות של חברים, לייאוש, לאכזבה; עליהם להיות קשובים
למציאות של חברים שעבדו כל חייהם בכל עבודה, בשדה, בחרושת ובשירותים, ובהגיעם לגיל מבוגר יחסית הם רואים את כל אותם חברים שלמדו, שרכשו השכלה, שהתקדמו במעמדם - לא-פעם בזכות העמל של אנשי העבודה האפורה והיום-יומית - והנה הם נוסעים ברכב מפואר, מרבים להתענג על מנעמי החיים בארץ ובחו"ל ועוד. לעומתם, אותו חבר בקושי מסתדר עם תקציבו ההולך וקטן. הוא מאוכזב, בודד, והמשך חייו נראה ללא תוחלת ותקווה.
אודה ואומר: אני חושש. הרבה מהדברים הנוראים בחברה מתרחשים בגלים. האם מישהו סימן כאן, ברמת-הכובש, דרך נוראית לפתור בעיה ומצוקה? הפתרון היחיד שאני מבקש להציע הוא פתרון של הקשבה, רגישות, אמפטיה לצרכים של חברים. אנא, העוסקים בצורכי ציבור - רובכם באמונה - זכרו את המילים רגישות והקשבה, ונסו לסייע ולעזור ככל היכולת, כדי שבמאה השנים הבאות של הקיבוץ לא נחווה דבר כה קשה.
