ציוד חקלאי בעל ערך, הכולל קשתות מתכת לגידול אבטיחים, נתפס על-ידי משטרת ישראל אצל אחד, בחשד שאלה נגנבו מקיבוץ נווה-אור.
תיק החקירה נסגר, ועתה באים השניים, זה שהציוד נתפס אצלו ונציג הקיבוץ, אל בית משפט השלום בנצרת, וכל אחד מהם טוען כי הציוד שייך לו. מה עושים?
הקיבוץ טוען כי "התפוסים" היו שייכים במקור לאדם אחר (אותו נכנה "החייב"), אשר עמו עבד בשיתוף פעולה עסקי בראשית שנות התשעים. הוא נעלם ביום בהיר אחד, כאשר הוא מותיר אחריו חוב לקיבוץ בסך של כ-400 אלף ש"ח. אותו חייב, טוען הקיבוץ, הותיר גם ציוד חקלאי כנגד חלק מחובו, והתפוסים הללו נמצאים בחזקת הקיבוץ מזה למעלה מ-15 שנים. "מדובר, אם כן בציוד שהופקר", טוען הקיבוץ, "ומשכך, נהג בו הקיבוץ כמוצא אבידה שהופקרה".
מנגד, טוען זה שהציוד נתפס אצלו, כי הוא שימש כעובד שכיר אצל אותו חייב, ועבד עבורו כמגדל חקלאי בשדות הקיבוץ. לדבריו, ה"חייב" לא שילם לו את שכר העבודה, אך הגיע עמו להסדר לפיו בתמורה לחוב הוא יעניק לו את הציוד החקלאי המדובר. ומדוע לא נטל את הציוד הזה עמו - הקשה בית המשפט, והוא השיב כי כבר לפני שנים רבות הוכרז כ"אישיות בלתי-רצויה בקיבוץ", ונאסרה כניסתו אליו. במהלך 2007, הוא סיפר, ביצע עבודה בשטחי הקיבוץ ואז הבחין באותם "תפוסים", הנמצאים בשטחים הללו, "ניצל את העיתוי, ונטל את התפוסים עמו", וכתוצאה מכך נפתח נגדו תיק פלילי שבמסגרתו נתפסו התפוסים.
השופט ג'ורג' אזולאי מסביר שסמכות בית המשפט במקרה כזה אינה להכריע באופן סופי למי "הזכויות המהותיות" בנכס. זאת יצטרכו הצדדים לעשות, אם ירצו, בהליך אזרחי ביניהם.
בשלב זה, מדובר ב"הליך פלילי", בו על בית המשפט לקבוע למי תשחרר המשטרה את הנכס שנתפס. השופט מתרשם כי אכן, אותו "חייב" הפקיר את התפוסים בשטח קיבוץ נווה-אור, לאחר שירד מנכסיו והותיר אחריו חובות כבדים לקיבוץ, "ומשכך - תפס אותם הקיבוץ ועשה בהם שימוש שנים רבות".
השופט מסביר כי ב"חוק המיטלטלין" קיימת הוראה בדבר "זכייה מן ההפקר", לפיה "מיטלטלין שאין להם בעל - יכול כל אדם לרכוש את הבעלות בהם בתפיסתם תוך כוונה לזכות בהם", כפי שעשה הקיבוץ. "במאזן השיקולים", פוסק השופט, "סביר יותר להחזיר את הציוד למי שהחזיקו שנים רבות ללא סייג או תביעה מאיש", והוא מורה להחזיר את התפוסים לקיבוץ נווה-אור.
