בתום החופש הגדול יגיעו ילדיהם הרכים של יפתח קניגספלד ושל בני הזוג טל וגיל לפז ממושב שדה צבי, הסמוך לנתיבות לבית ספרם החדש. ספק רב אם הם ייתקלו בלוח המסורתי עליו חקוק בגיר המשפט המיתולוגי "שלום כיתה א'". גם לא בטוח שיישמע במתחם בית הספר הצלצול הצורמני. יתרה מזאת, סביר יותר שאת פתיחת שנת הלימודים הם יעשו בחיק הטבע. בעצם, לא רק תחילת הלימודים תצוין בטבע. גם מרבית השיעורים יתבצעו במהלך השנה כולה בין העצים והשדות הפרושים בסביבה.
קבוצת הורים, רובם, כאמור, חברי מושב שדה צבי, החליטה לעשות מעשה, לרדת מהגדר וליזום פדגוגיה מסוג אחר. ואולי אין זה מפליא בגין הפיחות שחל במערכת החינוך, ההישגים הנמוכים של דרדקי ישראל בהשוואה לבני גילם בעולם המערבי, ומעמדם הנשחק של המורים.
מקצועות ליבה לצד פעילויות חברתיות-קהילתיות חוויתיות (צילום: שי שמואלי)
להורים, שיצאו לסיורי הכנה בדרך למימוש חלומם, קסמה פעילותו של בית הספר קס"ם בקיבוץ מעלה החמישה, הסמוך לירושלים. בית הספר הזה כולל במערכת הלימודים שלו את מקצועות הליבה, אותם מחייב משרד החינוך, כמו עברית, אנגלית, חשבון ומקרא. לצדם יש בו פעילויות חברתיות-קהילתיות חוויתיות, המעצבות את אישיותו של התלמיד כבר מכיתה א'.
יפתח קניגספלד (43), המשמש כיושב ראש "עמותת כלנית", נולד בקיבוץ רוחמה שבנגב. במהלך השנים עסק בחקלאות, בצורפות ובעיצוב תכשיטים, ולאחר נישואיו החליט להגיע עם רעייתו הקרמיקאית למושב ניר עקיבא ולהתיישב בו.
"הצורך במסגרת חינוכית אחרת ושונה", מטעים קניגספלד, "התעורר אצלי בעקבות חשיפה לילדים אחרים שפגשתי בהזדמנויות שונות. מאוד התרשמתי
מהיכולות שלהם, וממה שהם משדרים. התעניינתי לאט לאט במסגרות החינוך האלטרנטיביות, וזה עורר בי חשק שגם הילדים שלי יתחנכו במסגרות דומות".
טל לפז (34) היא בכלל בת מושב כפר ויתקין שבשרון. בעלה, גיל, (34), הוא בן מושב משמרת, גם הוא מאזור השרון. לפני שלוש שנים הם הגיעו לאזור הנגב.
"באנו לכאן", מספרת טל, הנראית כמו ילדת פרחים אמיתית, "במטרה לרכוש משק ולהגשים את החלומות שלנו. אנחנו באים מהתחום האלטרנטיבי, בו עסקנו בהיותנו במרכז הארץ. אנחנו באים מעולם הרוח, והתפיסה החינוכית הזו של בית הספר
החדש אשר להקמתו אנחנו שותפים מאוד התאימה לנו".
בינתיים, מי שהלכו שבי אחר היוזמה הם אסף ולירז אלוש, ממושב ניר חן שבחבל לכיש, אשר המרחק הפיזי ממקום מגוריהם אל בית הספר אינו מרתיע אותם כלל. בעוד שמרבית התלמידים הם מהמושב בו ממוקם בית הספר, יהיה על בני הזוג אלוש להסיע את ילדיהם כברת דרך לא קצרה, אך הם דבקים ברעיון.
"בית הספר בארץ הפך לבית חרושת לציונים והישגים ואין התייחסות אישית לתלמידים. למורים אין את התאווה שהיתה בעבר ללמד. נגמרה התקופה הזו. בבית ספר סביבתי יש לילד יותר אפשרויות לבטא את עצמו", אומרת לירז.
דפנה גרנית-דגני, מנהלת בית הספר העתידי, מוכרת יותר במחוזותינו כמי שמובילה את נושא החינוך הסביבתי במסגרת קהילת באר שבע של החברה להגנת הטבע במחוז הדרום. לפני כשנה היא התחברה לקבוצת ההורים שביקשו להקים את בית הספר הסביבתי החדש. "פגשתי קבוצה של עשרה הורים שרצו להוביל שינוי" מספרת דפנה גרנית-דגני, "ואני מאוד מתחברת לאנשים שרוצים להוביל שינוי".
איך באמת פורטים את היוזמה הזו לפרוטות?
"בית הספר הזה שייך בעצם ל'מודל השלישי'. יש בתי ספר קונבנציונליים מצד אחד, ובתי ספר פתוחים, מצד שני. אנחנו באמצע. המודל שלנו דוגל בסינתיזה שמשלבת גם את מקצועות הליבה, שהם מקצועות חובה, אבל נלמדים בצורה שונה לחלוטין. אנחנו מדברים על הרבה מאוד אפשרויות בחירה שניתנות לילדים. הילדים חוקרים נושאים שמעניינים אותם והם יוצאים לחקור בטבע, בסביבה כל מה שמסקרן ומעניין אותם. יש במודל שלנו הרבה למידה חוץ כיתתית. אנחנו משתמשים בהרבה כלים, גם מחשב, גם אינטרנט, אבל גם הרבה שימוש בחומרים מן הטבע, לימודי אומנות, מיחזור,
מוזיקה, ציור, פיסול ואפילו נושא גוף-נפש ומחשבה יצירתית".
"מדובר בכיתות קטנות", מדגישה גרנית-דגני, "וזה מאפשר למורה יכולת להכיר את יכולותיו של התלמיד ולפתח את כישוריו. זה מאד משמעותי. המורה יכול להתאים את אסטרטגיית הלמידה בכיתה לכל תלמיד ותלמיד".
