מראשון לאוקראינה במנהרת הזמן

שורש העניין: רק שם, ברחוב מוקאצ'בסקאיה 47 באוז'גורוד התחלתי להפנים את משמעותו של המונח טיול שורשים. חודשים קודם לכן, כשהתחלתי לתכנן את הטיול השמח והעצוב הזה לא ממש הבנתי לקראת מה אני הולך.

מול עיניי חלפו עשרות בלונדיניות שנאבקות על תשומת הלב שלי. כולן בלבוש מינימלי, מאמינות באהבה, חופשית ומשתוקקות להכיר אותי. המקומיים שוודאי ישמחו לראות תיירים מערביים יהיו נחמדים ומסבירי פנים והאוכל... טוב, על זה לא ממש בניתי, כך שיומיים של הקאות והתפתלויות בחדר במלון התקבלו בסבל אך בהבנה.

בסופו של דבר, התכנונים הפכו למציאות, כשאני ואמי היקרה עשינו את דרכנו

 ברכבת מהונגריה אל עיר ילדותה. למרות שמדובר במדינות שכנות, הנסיעה מבודפשט לאוקראינה היא לא פחות ממסע בזמן.

ממדינה מערבית, שמתהדרת בבתי מלון של 100 יורו ללילה, הפלגות פאר על הדנובה ועלמות חינניות דוברות אנגלית, מגיעים אל מדינה סובייטית לשעבר באופן רשמי וסובייטית למחצה בפועל, המקדמת את פני תייריה בעלטה מוחלטת, בפקידי ביקורת גבולות קצרי רוח ובבתי מלון, בהם מוחלפות המגבות אחת לארבעה ימים. אנגלית? "נו פנימיוש" (לא מבין). אין ספק, אוקראינה שונה מכל מקום אחר בו זכיתי לבקר.

אוקראינה היא אמנם אחת המדינות הגדולות בעולם והשנייה בגודלה באירופה, את עצמאותה קיבלה רק בשנת 1991, עם פירוק ברית המועצות. קשה למצוא הרבה שמחת חיים במדינה שההמנון הלאומי שלה הוא "אוקראינה עדיין לא מתה", ואפשר להבין למה: במשך שנים חיו התושבים תחת משטר סובייטי מחמיר ואכזרי, וכיום, כשקיבלו סוף, סוף עצמאות, הם חיים תחת איום מתמיד של שכנתם האימתנית רוסיה.

זה מסביר את העובדה שבשווקים ניתן למצוא טי שירטים עם הכיתוב "תודה לאל שאני לא ממוסקבה" וגם את המבט הלא סימפטי שתקבלו, כשתנסו לפנות לעובר אורח ברוסית. למעשה, נתקלנו בחשדנות מצד התושבים כמעט בכל מקום אליו הגענו.

בית הכנסת באוז'גורוד. מחפשים מידע על הקבר של סבא (צילום: עידן פרץ)

הטיול שלנו התמקד רובו ככולו בעיר אוז'גורוד, המונה קרוב ל-120 אלף תושבים. שם נולדה אמא ומשם עלתה לארץ בגיל 15. באחד הימים יצאנו לבית העלמין בעיר על מנת למצוא את קברו של סבא. לצורך המשימה גייסנו קשיש יהודי בן 85, המתפרנס מסיורים מודרכים בבית העלמין ומחזיק בפנקס עם שמות הנפטרים.

בבית העלמין אנחנו מפנימים את קשיי ההתמצאות: בין שורות הקברים צומחים עשבים, המטפסים לגובה של מטר וחצי וחלק לא מבוטל מהמצבות שבור או דהוי לחלוטין. הקשיש היהודי מסתכל בפנקס ועובר בין השורות. לעיתים הוא משתהה לרגע, ואנחנו נעצרים אחריו בתקווה, אבל לאט לאט מבינים שאת הקבר כבר לא נזכה לראות.

כעבור שעתיים הוא מתייאש ומכריז רשמית כי החיפושים העלו חרס. לפני שאנחנו יוצאים אמא משאירה את הטלפון שלה לשומר ומבקשת ממנו ליצור קשר אם יאתר את הקבר. משום מה, משהו בעיניים שלו אומר שזה לא הולך לקרות בזמן הקרוב.

אי אפשר לסיים את הכתבה השורשית הזו מבלי לגעת בסטריאוטיפ ישן שהתגלה כנכון עד מאוד: באוקראינה אוהבים לשתות. המון. דמיינו לכם סעודת שבת בביתו של הרב. יש אווירה טובה, אוכל טעים, קצת שירים. ואז אתה מקבל את הכוסית הראשונה. ההוראה המגיעה מראש השולחן היא לעשות "לחיים". אני מציית בנימוס ומנסה לרוקן אותה כשבחור נחמד מעביר לי את הכוסית הבאה ודוחק בי לשתות אותה.

בקבוקי הוודקה שמעטרים את השולחן הולכים ומתרוקנים במהירות ואני לא עומד בקצב. כשאני מחליט שזהו, הבחור עושה לי פרצוף נעלב ומדבר בשבחה של הטיפה המרה. "אתה לא רוצה, אבל הנשמה שלך רוצה וודקה", הוא משיב לסירובי.

הכתבה המלאה תתפרסם בסוף השבוע ב"ידיעות ראשון".