חשופים בצריח המשק

אל תשגו באשליות, הניסיון לרצוח את גידי כהן איננו המקרה היחיד. הוא המקרה הראשון. אם לא נעצור לדיון מעמיק על ניסיון חיסול זה - המקרה השני והשלישי הם רק שאלה של זמן. מנהלי קהילה בקיבוצים אומרים: עד כאן!

11 מנהלי קהילה בקיבוצים
פורסם: 08.06.09, 07:49

הידיעה על הניסיון לרצוח את גידי כהן, מנהל הקהילה ברמת-הכובש, הזעיקה אותנו לכתוב שורות אלה. משיחות אישיות וטלפוניות רבות עם חברים בקיבוצים ועם אחרים בתנועה הקיבוצית, אנחנו מבחינים שאחרי התדהמה מתחיל להיווצר נתיב של שאלות המבקשות מענה, הסבר לאירוע הנורא הזה. מכתבים ובלוגרים מחפשים לדעת סיבות ונסיבות. יותר ויותר שומעים, אחרי הגינוי, שהוא כידוע "פוליטיקלי קורקט", את המילים "בגלל", "אבל" וכיו"ב - מילים המבטלות את כל המשמעות של המשפט שלפניהן ומחפשות הצדקה ותירוץ. לטובת כולנו, מוטב שנאמץ במקרה זה את המשפט האומר: בלי אבל ובלי בגלל, רצח הוא רצח הוא רצח.

אנו רוצים להציג את מקומו של הפשע הנתעב במסכת חיינו, באופן רחב יותר מהמקרה עצמו. כולנו עדים, שומעים, רואים ויודעים עד כמה החברה בישראל אלימה. חברי הקיבוצים הם, לדאבוננו, כמעט תמונת ראי של החברה בישראל. ראשוני המותקפים והנפגעים מיד ההמון הם משרתי הציבור העומדים מולו כל בוקר מחדש: רופאים ואחיות, מורים ומורות, עובדות ועובדים סוציאלים, פקידי סעד, מדריכים, מטפלות וגם מנהלי קהילות. אנו עדים בתקופה האחרונה לקמפיין פנימי וחיצוני, בעל-פה ובכתב, על המדרכות, באסיפה ובתקשורת הקיבוצית, של דה-לגיטימציה כלפי בעלי התפקידים בקיבוצים, בעיקר במתחדשים, במיוחד כלפי מנהלי הקהילות, עם דגש (ולא רק) על החיצוניים שבהם.

אל תגידו: זה מקרי, אירוע נקודתי, לא מאוזן, בלתי-יציב, לא שפוי, חריג ושאר מילים המגמדות ומוציאות את האירוע מהקשרו. זהו בדיוק מסוג האירועים הצומחים על קרקע פורייה שהוכנה וטויבה מראש. אל תשגו באשליות: הניסיון לרצוח את גידי איננו המקרה היחיד - הוא המקרה הראשון! ניסיונות לרצח היו לא-מעט, ו"סתם" פגיעה פיזית, שלא לדבר על פגיעה מילולית חריפה - קורית מדי יום, כמעט בכל קיבוץ!

מנהלי הקהילות ממלאים כיום את התפקיד המרכזי בקיבוץ. אנו עומדים יום-יום ב"חזית" ובין "הפטיש לסדן" - בין החבר והתושב לבין הקיבוץ והחלטותיו. לתפקיד זה אין כיום מתנדבים רבים בתוך הקיבוץ, למרות ששכר "נאה" (פחות ממה שמופץ ברבים) בצדו. התפקיד הפך להיות מקצועי ומחייב הרבה יותר משהיה ב"קדנציות" של מזכירים בקיבוץ הישן, והוא מבוצע במציאות שבה המערכות הסובבות והתומכות שהיו בעבר, חסרות או אינן בכלל. כך, מוצאים אנו את עצמנו "חשופים בצריח", מחויבים ב-100% לתפקיד, לחברים ולתושבים (למרות שבדרך כלל מוגדרת לנו משרה חלקית בלבד), מבלי שנקבל את ההגנות והתמיכות להן אנו ראויים, ולו רק כדי שנבצע את מה שנקבע בהגדרת תפקידנו.

המציאות היא שהביאה למצב בו מרבית מנהלי הקהילה הנם חיצוניים. לא מנהלי הקהילה הם שקיבלו את ההחלטות בהקשר לכך, בדיוק כמו שלא הם קיבלו את ההחלטות על השינוי, על ההפרטה ועל המעבר למשכור ול"התייעלות" שצמצום ופיטורין בצדם. חברי הקיבוץ, הם ורק הם, קיבלו את ההחלטות האלה, והם אלה שהביאו/בחרו במנהלי הקהילה לתפקידם. עתה, הם מכוונים את חצי התסכול, הכעסים והקשיים הנובעים מהשינוי וההפרטה - לעבר מנהל הקהילה, לעבר השליח שהובא על-ידם - על-ידכם, לבצע את החלטותיכם שלכם. האם יש בכך היתר או סיבה לרצח? לאלימות כלשהי נגדנו? האם עולה על הדעת כי כל מנהל המגיש מכתב פיטורין לעובד יהיה מועמד לרצח? האם ניתן לקבל או להבין רצח או אלימות מכל סוג כלפי מנהל שכל "פשעו" - מילוי תפקידו ויישום החלטות מועצת המנהלים והבעלים עצמם?

אם לא נעצור כאן ועכשיו את השתוללות הצדקנים, שלוחי האל מטעם עצמם, אלה הבטוחים שאלת הצדק לימינם ומוכנים לעשות הכול כדי שאחרים יעשו עבורם את מלאכת ההרס של כל חלקה שאיננה טובה בעיניהם - המקרה השני והשלישי הם רק שאלה של זמן. חייבים לומר - עד כאן!

לצערנו, לא רק חברי קיבוץ ותושבים חוטאים בחטא זה. קולות ביקורת הגובלים בהסתה נגד "מנהלי הקהילה", ובמיוחד "החיצוניים", נשמעים מפי פעילים ומובילי דעת קהל המשתמשים בכך לצורכי קידום עניינם, ולכאורה "לטובת החבר". בקמפיין זה, ששיאו הגלוי היה במועצת התנועה הקיבוצית האחרונה בנושא הפנסיה, שהזכירה לא במעט את המרפסת בכיכר ציון, שותפים אחדים מראשי התנועה ועובדיה בהווה ובעבר. התקפותיהם נגד מנהלי הקהילה בכלל, והחיצוניים שבהם בפרט, גבלו בהסתה, ובדיעבד בהתרת דם - והדברים חמורים שבעתיים כשהם נאמרים על-ידי בכירים בעבר ובהווה בתנועה ובקיבוץ.

מקרה נוסף, אם וכאשר יקרה, בטרם נתעשת ונגיב כיאות, ובאווירה ציבורית שלוחת רסן זו - הוא עניין של זמן בלבד, ולא נדע להיכן וכיצד לשאת את האשמה.

אל נאמר, כולנו: לא ידענו, לא חשבנו, לא האמנו! יש לנהוג באפס סובלנות לאלימות! בכל מקום ובכל עת. יש לנקוט גינוי ללא תנאי של המסיתים, יש לעשות שימוש במשטרה ובמוסדות המדינה כלפי המוסתים. יש לבצע כל פעולה חוקית שתידרש בכדי להדביר את הסכנה ולהחזירה לנדנה.

ניסיון הרצח של גידי כהן הוא גם רגע של חשבון נפש לתקשורת הקיבוצית - שבאמצעותה התנהל חלק מרכזי במסע הדמוניזציה של מובילי השינוי בקיבוצים. סיפורים מסוג האם החד-הורית בדרום הרעבה ללחם; הסיפורים על מאות רעבים; העובדה כי אפשר לפרסם באתר האינטרנט הקיבוצי ובעילום שם כל השמצה שעולה בכל ראש מעוות, וכל זאת לאורך זמן - יוצרים אווירה של התרת דם, שבסופו של דבר מביאה לכך שמישהו או מי שהם קמים ועושים מעשה.

אנו מצפים מהתנועה הקיבוצית, מראשי המועצות האזוריות, מיושבי ראש ועדי ההנהלה בקיבוצים, לא להסתפק במכתב ניחומים והשתתפות בצער, לא להרגיע את המצפון בדברי הסבר ואף בדברי גינוי שגרתיים - אלא לקיים, ובדחיפות, דיון מעמיק על ניסיון חיסול זה ודרכים למנוע הישנות מקרה דומה בעתיד, וטובה שעה אחת קודם. חברים, חייבים להתעורר, מדובר בחיי אדם!!

החתומים: גליה סלע - מנהלת אגף קהילה במוא"ז עמק-הירדן; עומרי הדס - מזכיר מעוז-חיים; איתן בלינקוב - מנהל הקהילה ברשפים ובחולתה; ניר מנצר - מנהל הקהילה בכפר-רופין; צבי אורטנברג - מנהל הקהילה בתל-קציר; איילת מוזס - מנהלת הקהילה בדגניה א' ובגנוסר; גור מלמד - מנהל הקהילה בלהבות-הבשן; רחלי ברנדשפט - מנהלת הקהילה בדגניה ב'; ניב ליש - מנהל הקהילה במסדה; שלמה גלזר - מנהל הקהילה בניר-דוד; יוסי בוריס - מנהל הקהילה בטירת-צבי