על החיים ועל המוות

רק בשבועות האחרונים שיפצו בני משפחת פומרנץ את האנדרטה שהקימו החברים בחוף 'צוקי ים' לזכרו של אמנון פומרנץ, תושב חבצלת, שנרצח בלינץ אכזרי בספטמבר 90', כשנכנס בטעות למחנה הפליטים אל בורג' בדרכו למילואים בעזה. המשפחה החליפה את הגלשן הישן בחדש ושיפרה את פני האנדרטה, שהיא גם סמל לחוף המיוחד הזה, שרק בטעות נהוג לחשוב שאין בו עכשיו חיים, כי אין אשליה גדולה יותר מהאבנים החוסמות את הירידה המיתולוגית לים.

בשנות התשעים הגיע חוף 'צוקי ים', הממוקם צפונית לנתניה, בשטחו של עמק חפר, לשיא הפופולריות שלו. בשבתות התקבצו בו כל ה'מי ומי' של לפני עידן ה'סלבריטאים' של נתניה, עמק חפר ואפילו תל אביב. תשאלו את דודו טופז, גם הוא ירד לשם. תשאלו את פנינה רוזנבלום, שירדה כמו כולם ברגל, ישבה במסעדת הדגים ולרגע לא נתנה לקהל הרב לצפות בה בבגד ים.

אל חוף הים הנחבא הזה הגיעו אלפים. שמו נישא מפה לאוזן. שוכן למרגלות צוקים, פראי ויפיפה, בתול, אין בו סוכת מציל, אין כסאות או שמשיות להשכרה. חוף בלתי מוכרז לרחצה. הכי טבע שיש, עם שוניות וסלעים שהפכו לבריכות רחצה קטנות לילדים וגן עדן קטן לדייגים. חוף לצעירים ולמשפחות. כולם סוחבים צידניות, כסאות פלסטיק קטנים מהבית, שמיכות ומגבות. כבשו שביל ברגליים, השתלטו על המצוק והפכו אותו למגרש חנייה פיראטי.

מי חשב אז על הידרדרות סלעים. על מוות. מסעדה ללא היתר עסקים פעלה בחוף והפכה לסמלו של המקום ולמיתולוגיה רוויית געגועים. 'אלקי היווני' עמד שם וטיגן דגים בגיגית מחבת ישר מהים, וביחד עם יוסי פרגר ניהל מקום שהיה אז סוג של נווה מדבר, סיני הקטנה להמונים.

המון אהבות נבטו שם, פרחו, ליבלבו, קמלו והתאיידו. הפוליטיקה המקומית התבשלה שם ולהטה בשמש. כתבי המקומונים נפגשו שם לפרלמנט על החול. הפרשנים הפוליטיים המקומיים היו רק שם. גם חברי מועצה. גם עובדי עירייה. גם שחקני המטקות. כולם היו שם. גם האלוף במיל, אז בשירות פעיל, יום טוב סמיה, היה יוצא שם לג'וגינג של שבת. החברה שחומת העור של אחד מעורכי הדין המוכרים, בביקיני לבן, הטריפה לכולם את העיניים.

החיים בחוף היו סוערים. ארוחות דגים ומסיבות בשישי בלילה אצל אלקי ויוסי. אנשים שרים ורוקדים ושמחים. חוף של אהבה. וכל הזמן הזה יש ביישוב הקטן 'צוקי ים', הבנוי מעל לחוף, כאלה שקוראים את הכתובת על הקיר. צועקים שצריך לסגור את החוף, כי מבקריו גורמים הרס למצוק, שעליו הוקמה החנייה הפיראטית.

ההמונים לא הסתפקו בחניון המאולתר ופשטו על רחובות השכונה. לא רק חנו, גם חסמו חניות, פתחו ברזים ושטפו רגליים. היו אי נעימויות. מועצת עמק חפר ניסתה לאכוף חוק, במה שהסתכם כמשחקי חתול ועכבר בינה לבין הרוחצים. אלה סוגרים

באבנים גדולות את הירידה לחוף לרכבי שטח ולאחרים, ואלה מסירים את האבנים או פורצים דרך חדשה. פקחים רשמו דו"חות על חניות פרועות בשולי הכביש ובתוך השכונה. המלחמה הפכה גלויה.

קבוצת התושבים מצוקי ים הייתה חלוצה בקריאה לשמר את מצוק הכורכר למען הדורות הבאים. לפני למעלה מעשור לחמו שם בטרקטורונים ובמלכלכים והתריעו על הידרדרות סלעים שחושפת את המקום לסכנה. במאבק נחוש ועיקש של קומץ התושבים ומועצת עמק חפר נסגרה המסעדה ונסגר החוף לירידת רכבים והולכי רגל.

וככה עומד המצוק ופורח בצמחייה יפה כבר כמעט עשר שנים. הגלים ליחכו אותו בינתיים ונגסו ברגליו, אבל לרומנטיקנים צעירים זה לא היה אכפת, או לא היה נחשב. הם אהבו את החוף היפה הזה, שחזר להיות תמים ופראי כמו שטבע יודע להיות, ביקרו בו ואהבו אותו בלי לעשות חשבון. ככה, עד שהמצוק לא יכול היה יותר להתאפק ושיחרר בלילה את הניצרה של הסלעים. מוות בחוף אהבתנו.