את הבר מצווה של אחיו הצעיר של סמל משה חגגה משפחתו, חרדים משכונת רוממה, ביום הזיכרון לחללי צה"ל. "התאריך המדויק נפל על יום העצמאות, ואבא שלי לא הסכים לציין ביום הזה יום הולדת, כי מבחינתו יום העצמאות זה יום אבל שאסור לחגוג בו. יום הזיכרון, מצד שני, זה סתם יום רגיל", הוא מסביר. את יום העצמאות האחרון חגג משה בלחיצת יד לשמעון פרס, כאחד מ-120 מצטייני נשיא, שלוקטו בקפידה מכל יחידות צה"ל.
"אידאולוגית, אני מוכן להילחם. את המילה נפשית לא הכרתי לפני שחזרתי בשאלה - בחברה החרדית המילה לא קיימת. יש בזה דברים קשים, ויש גם תחושה מאוד חזקה שאני מגן על המדינה. לפעמים, בפעילות השוטפת של המבצעים והמעצרים, אני מרגיש ממש כאילו הביטחון של המדינה מופקד בידי, ומזה אני מאוד מבסוט - בשביל זה התגייסתי".
"כל ימי גרתי פה, ברוממה, משפחה חרדית קלאסית. אבא אברך, אמא עקרת בית, עשרה ילדים בדירת ארבעה חדרים - חדר בנים וחדר בנות. בגיל שלוש הולכים לחדר, כל המשפחה לאותו חדר, אחר כך לישיבות", מספר משה.
_wa.jpg)
סמל משה. חלק מהמהפכה הציונית (צילום: רפי קוץ)
"לגור בירושלים היה אצלנו סימן לסטטוס, ודווקא זה מה שעודד אותנו להסתגר, להיות יותר קדושים. בשבילנו מדינת ישראל היא כמו נטע זר בארץ. תמיד שאלתי את עצמי מאיפה נובעת ההתנגדות למדינה. בתור חרדים גדלנו על האתוס של השואה, של הסבל היהודי בגלות. כשגדלתי ניסיתי להסתכל מסביב, כמה שהיה אפשר, וראיתי שאני חי במדינה חופשית. הבנתי שזה בגלל המהפכה הציונית, ורציתי להיות חלק מזה. אבל ידעתי שצבא זה לא אופציה. בכל החיים שלי לא הכרתי אף אחד, חוץ מבן דוד רחוק, ששמעתי עליו ששירת בצבא.
"כשפרצה מלחמת לבנון השנייה, כולם ברחוב ובישיבה דיברו על זה שהצבא נכשל, אמרו שהציונות מתמוטטת. הרגשתי שהמדינה נמצאת בסכנה אמיתית. אמרתי לעצמי שכל אחד צריך לתת את המרב שהוא יכול, כדי שהחלום שקוראים לו 'מדינת ישראל' ימשיך להתקיים.
"מלחמת לבנון, מבחינתי, היתה הטריגר. כל חצי שנה היינו ניגשים ללשכת הגיוס - חמש דקות הליכה מהבית - לחדש את הפטור. בחורף שאחרי מלחמת לבנון הגעתי ללשכת הגיוס והודעתי שאני מוותר על הפטור. החייל שם היה בהלם, ממש לא האמין. באותו יום יצאתי מהלשכה והרגשתי שעשיתי את הצעד הגדול בחיי. הייתי הרבה לבד עם עצמי. המשכתי ללכת כל יום לישיבה. כשהגיעו זימונים למיונים, אמרתי לאמא שלי ששכחתי לחדש את הפטור. עד היום אני לא יודע אם היא ניחשה מה הולך לקרות".
"לא היה לי מושג לאן אני הולך. ממש לא הכרתי את הצבא. בדרך לבקו"ם וגם בבקו"ם עצמו לא דיברתי עם אף אחד. את הפער הרגשתי מיד. כשאמרו לי 'לך
דוך' לא הבנתי מה רוצים ממני, כי לא הכרתי את המילה. כל פעם שמישהו דיבר על שיר שהוא אוהב או סרט שהוא ראה, לא היה לי מושג במה מדובר. לא הכרתי כלום, לא ידעתי אפילו מה זה 'שכיבות שמיכה'. בהתחלה הייתי זאב בודד, הסלנג היה זר לי לגמרי, מישהו אמר שהוא חזר מהודו ופשוט לא הבנתי על מה הוא מדבר. אחרי שלושה ימים בטירונות התקשרתי לחבר שהכיר את אחי, וביקשתי ממנו שיספר לו איפה אני ויבקש מאחי לספר להורים שלי. הרגשתי שהם צריכים לדעת, אבל אחי סירב לספר לשאר המשפחה".
"אחרי חודש החלפתי בחזרה לחליפה השחורה וחזרתי הביתה. קיבלו אותי בפרצופים לא ברורים, אבל לא דיברו איתי על כלום. שאלו אותי איך בישיבה, ואני שיחקתי את המשחק. לקח הרבה זמן, כמה חודשים, עד שדיברנו על זה. בשיחה הראשונה אמא שלי שאלה אותי 'למה?', ולא ידעתי איך לענות. היא הבהירה כמה חשוב שאף אחד לא יידע, כדי לשמור על השם הטוב של המשפחה".
איפה הכי הרגשת את הפער?
"חינכו אותי לפחד מחילונים כמו שמפחדים מכלבים, סיפרו לנו שכולם מסוממים ואלימים. לקח זמן עד שגיליתי את החברים שלי לצוות, שהם אנשים מדהימים. ממש הוקסמתי מהם. ההיכרות איתם זה אחד הדברים הכי משמעותיים שקיבלתי. בצבא בפעם הראשונה ראיתי את המדבר ואת רמת הגולן, פעם ראשונה ישנתי בשטח.
"כשניסו לקדם אותי לתפקידים שדורשים חישובים, גיליתי שבעצם לא למדנו מתמטיקה. מושגים כמו 'קו המשווה' היו חדשים בשבילי לגמרי. כשחבר מהצוות אמר שהוא שמח שמעונן, כי העננים שומרים על החום, הייתי ממש מופתע - אלו דברים שבחברה החרדית אין דרך לגלות".
לפני שנתיים, עם אור ראשון, התגנב משה מישיבת 'מיר' שבה למד, עבר בריצה את סמטאות שכונת בית ישראל, יצא מהשכונה, הביט ימינה ושמאלה, שלח יד לעבר ראשו והסיר את הכיפה. הוא צעד לגבעת התחמושת, מקום שעליו לא שמע מעולם, וכשעלה על האוטובוס לבקו"ם, הפך ל'טוראי משה', לוחם בתותחנים. עד היום הוא אינו מדבר עם אביו על המהפך שעבר בחייו. בשיחות המעטות שהוא מקיים עם אמו היא מזהירה אותו שלא יגיד את המלה 'צבא' בקול, שהרי אסור שהאחיינים ישמעו. המלה 'צבא', הוא מסביר, היא טאבו בשכונת הוריו, הנחשבת לאדוקה גם בתוך הבועה החרדית ברוממה. שמו המלא לא ייחשף בכתבה זו, משום שלמשה, הרביעי מבין עשרה ילדים, שישה אחים קטנים שעוד צריך לחתן, והדבר האחרון שהוא רוצה לעשות, הוא לפגוע במשפחה שהותיר מאחור.
- הסיפור המלא מתפרסם בגיליון סוף השבוע של "ידיעות ירושלים"
