היא נראית, תסכימו, כמו בובת חרסינה, אבל אין לטעות בה (ומוטב גם להתאפק ולא להגיש לה יד ללחיצה, כי אינה ששה ללחוץ ידי גברים). קוראים לה עדיה מור, והיא בת 19, מבית טוב ואמיד למדי בקונטיקט. הוריה ייעדו לה את מה שמייעדים יהודים אמריקנים לילדיהם, וזה אינו כולל עלייה ארצה וגיוס לצה"ל, אבל זה בדיוק מה שעשתה, לפני שנה וחצי, במסגרת קבוצה דתית של גרעין "צבר".
לידתה וחמש שנותיה הראשונות עברו עליה בארץ, עד שהחליטו הוריה האמריקנים לסיים את ההרפתקה הישראלית, ולחזור למולדתם. בגיל 16 שבה לביקור, שהיה, מתברר, פטאלי: "יום אחד הסתובבתי בירושלים, וראיתי חיילים ישראלים. התרגשתי נורא, וביקשתי להצטלם איתם. אחר-כך, באיזו חנות, מוכר נחמד התחיל לשאול אותי שאלות, בירך אותי, ונתן לי במתנה תליון כסף עם מגן דוד. בערב היה פיגוע - בפתח-תקווה, נדמה לי - ולדוד של אבא, שהוא ניצול שואה, היה יום הולדת 80. כל האירועים האלה הציפו אותי. הייתי נסערת. הבנתי שאני חלק מהמדינה הזאת, שאני רוצה להגן עליה, וצריכה להתגייס לצבא".
בקיבוץ. "טירת-צבי נהדרים, נותנים לנו הרבה חום ועזרה" צילום: אורי ברקאי
כשחזרה הביתה, החלה ללמוד עברית בכוחות עצמה, וגם הלכה ו"התחזקה". לא רק אמריקה ("משהו חסר שם"), גם המסורתיות של הוריה כבר לא סיפקה אותה, וכשהוקמה, לראשונה, קבוצה דתית במסגרת "צבר" - מיהרה להצטרף אליה, ודרכה נסללה להגשמת החלום: גיוס לצבא ועלייה.
ומה אמרו ההורים?
עדיה מור: "הם לא כל כך התלהבו בהתחלה. אבא, שהוא פרופסור באוניברסיטת ייל, רצה, כמובן, שאלך ללמוד באוניברסיטה, ובטח לא שאסע לישראל, עם כל מה שרואים בטלוויזיה, ושאתגייס לצבא. לאט-לאט ההורים התרגלו, וכשהיו פה בביקור, בקיץ שעבר, וראו אותי במדים, ושאני מרוצה, הם נרגעו, אפילו התגאו בי, והבטיחו להיות שם בשבילי".
לא רואים עליה, אבל היא ספורטאית מצטיינת, בעיקר בריצות למרחקים ארוכים. זה מהבית, שמרבים בו בפעילות ספורטיבית לסוגיה.
אחרי שהתגייסה, וצלחה את המיון, ועברה את קורס המד"סים, נהייתה למדריכת ספורט וכושר קרבי בגדוד קרקל, ובכך תמשיך עד השחרור, בספטמבר. אז היא מקווה ללכת למכינה
אוניברסיטאית לעולים, וללמוד, אולי, רפואה, ולהיות, בטוח, ישראלית.
אפשר, היא מבקשת, לומר כמה דברים על טירת-צבי (המאמץ של 15 הצעירים הדתיים מגרעין "צבר")? בהחלט אפשר. "הם נהדרים. הם נותנים לנו הרבה חום ועזרה. יש לנו שתי מדריכות מצוינות, ואורי ושחר ברקאי, ההורים המאמצים שלי, הם כמו משפחה שנייה בשבילי".
ואיך מתגברים על הגעגועים הביתה?
"מדי פעם עולה השאלה, אם עשיתי נכון. בטח שבאמריקה קל יותר, אבל גם כשביקרתי שם, בשנה שעברה, והיה די קשה להיפרד מהמשפחה ולחזור לארץ, הרגשתי שמשהו חסר. אני לא יכולה לראות את עצמי באמריקה".
את יודעת שלא רואים עלייך את מה שאת באמת.
"כל הזמן אומרים לי את זה. אני יותר חזקה ממה שרואים, זה בא מבפנים".
