השאלה אם יש אנשים רעבים בקיבוץ
(ובכלל), או לא באמת - מחייבת, לפני הכול, בירור של ההגדרה "רעבים". ובכן, לא יהיה נכון לטעון - אם זה מנחם מישהו - שיש בינינו רעבים במובן הדיקנסי של המילה, כאלה שבלילה, על יצועם, מכרכרת בטנם מרה, ובחלומם מככבים פרוסת לחם טרייה וכוס שוקו.
אבל ישנם - וזה בדוק! - קיבוצניקים שמונים אחד לאחד את השקלים בטרם ייגשו למרכולית, ואינם יכולים להרשות לעצמם לקנות בה יותר ממצרכים בסיסיים בלבד, או כאלה שנאלצים לנקוט ב"קומבינות" שונות ומשונות, לא תמיד מכובדות, כדי לזכות ולהעלות על שולחנם ארוחה מזינה וטובה. וזה, תסכימו, לא מגיע להם, ולא לכבוד לנו. הנה דוגמה חיה.
נקרא לה רותי (השם האמיתי שמור במערכת), ונוסיף שהיא מקיבוץ בדרום, בראשית שנות השישים לחייה, אישה משכילה ובעלת מקצוע, חד-הורית, אם לבן. ברצון היתה מזדהה בשמה ומביאה את סיפורה האישי על כל נפתוליו, אלמלא חששה שהדבר יכול לסבך אותה בקיבוצה, עוד יותר מכפי שהיא כבר מסובכת, ולהקשות עליה במציאת פרנסה.
היא אחת מאלה - ובקיבוצה, היא אומרת, יש עוד רבים כמותה - שנפלו קורבן להפרטה, והם מתפרנסים משכר מינימום, או פחות. לה, אפילו את זה אין. היא נאלצת לפרנס את עצמה, ואת הבן שבחזקתה, בכ-1,200 ש"ח בחודש! אין צורך לומר שבסכום כזה, אפילו להאכיל אותה ואת בנה בלתי-אפשרי, ועל קצת יותר מאוכל אפשר רק לחלום.
איך את מסתדרת בכל זאת?
רותי: "כמו כל המובטלים: אני מגיעה לשוק הסמוך בסוף היום, כשהירקות נמכרים בשקל, ומבקשת מהקצב 'שיירי עצמות'. אחר-כך, במרכול, אחד העובדים מעביר לי בסתר ככרות לחם שנועדו להחזרה. מעדני חלב, זה רק באירועים מיוחדים. בקיצור, סיטואציה מביכה, אבל זה מה יש, ובלבד שלא לבקש נדבות ממוסדות הקיבוץ".
מזלה, אומרת רותי, שהוריה עוזרים לה. הם לא עשירים, רחוק מזה, אבל אינם יכולים לעמוד מנגד לנוכח מצוקת בתם ונכדם. "אלמלא הם", היא אומרת, "אני לא יודעת איך הייתי מתקיימת".
יואל מרשק, רכז אגף המשימות בתנועה הקיבוצית, מכיר את סיפורה של רותי, ולמרבה צערו, הוא אומר, הסיפור שלה אינו היחיד מסוגו. כן, הוא נחרץ, יש אנשים רעבים בקיבוץ. "מעת לעת מגיעות אלי פניות של חברים שידם אינה משגת לקנות אוכל, בבקשה שאסייע להם".
ואתה מצליח לסייע?
יואל מרשק: "לפעמים כן, לפעמים לא, ותמיד בדרכי סתר. השבוע, כשהייתי בוועידת מפלגת העבודה, קם חבר שאיני מכיר, לחץ את ידי ואמר: 'מה שאתה טוען - אמת'.
הוא הבטיח לכתוב לי את סיפורו, ועדיין לא קיבלתי אותו. לחבר אחד, מקיבוץ בהחלט לא-עני, שפנה אלי, הייתי מוריד מהאוכל שהחבר'ה אוספים בגני אירועים ומביאים לפלסטינים שהשתחררו מאשפוז בתל-השומר. חצי שנה עשיתי את זה. היינו קובעים נקודת מפגש, ולשם הייתי מעביר לו את האוכל".
אבל אנשים וגופים בתנועה, שבדקו וביררו
, מתעקשים שאין דבר כזה, "קיבוצניקים רעבים".
"הגופים והאנשים האלה טוענים, ובצדק מבחינתם, שאיש לא פונה אליהם, ובזה אני לא יכול לעזור. לא אלבין פנים ברבים, ולא אחשוף שמות של אנשים וקיבוצים, שנמצאים בתחתית. אומר רק שעלינו לעשות הכול כדי להקל על אותם אנשים, המצויים במצוקה - להעז ולפנות לעזרה, מבלי לגרום להם פגיעה בכבודם".
