העיר היתה קטנה יותר, ותושביה מעטים. כולם הכירו את כולם, והילדים שיחקו יחד למטה אחר הצהריים. mynet מביא לכם הצצה נוסטלגית אל כמה מקומות שהיו ולא יחזרו עוד, בערים ובישובים ברחבי הארץ.
בבוקר ה-25 ביולי 2007, בשעה 6:39, עלו דחפורי עיריית
תל אביב על אולם הכדורסל המיתולוגי אוסישקין והרסו אותו. דבר לא נותר מהאיצטדיון שהיה ביתם של אלפי "אדומים", אוהדי הפועל תל אביב.
הריסת אוסישקין. צילום: ערן קמינסקי
באותו בוקר קיצי נפל דבר בעיר - וגם מחוצה לה. רק מעטים יבינו מדוע עד היום רודפת קבוצה קטנה וקנאית של
אוהדים את ראש עיריית תל אביב, רון חולדאי. היא מגיעה לכל אירוע בו הוא נואם, מגדפת אותו ומזכירה לו שלעד לא תסלח ולא תשכח.
חולדאי כבר התרגל, והרשה לעצמו לפתח אפילו ציניות אופיינית גם לפרשה זו. בין היתר אמר לפני כמה חודשים ש"אוסישקין זה רק רחוב בתל
אביב". אבל עבור אוהדי ספורט רבים, מתקן הבית הוא הכל.
אוהדי הכדורגל והכדורסל באשר הם יודעים היטב במה מדובר. אם הם ינסו לדמיין בעיני רוחם את הריסתו של האיצטדיון "שלהם", או היכל הספורט "שלהם", הם יצטמררו מעצם המחשבה. וזה בכלל לא משנה שמתקן הספורט שבו מדובר מכוער כמו "הקופסה" של נתניה או "האורווה" בפתח תקוה. בית ספורטיבי יש רק אחד. גם אם ראש העיר מתקשה להבין זאת.
על הגבעה בגבול ר"ג-גבעתיים נבנה בשנות הארבעים האתר שזכה לכינוי "גן הקופים". אברהם קרשינסקי בן ה-72 מספר: "כשהייתי בן 14 זה היה מקום הבילוי שלי. היו שם קופים ופינת חי, גן יפהפה, ממש על גבול גבעתיים. זה היה אחד המקומות היפים ביותר ברמת גן, היה שם מגוון ענק של צמחייה שמייצגת צמחים נדירים, ובעלי חיים מכל הסוגים, מדגים עד איילות. זה היה גן בגודל 16 דונם. אפילו תנים וצבוע היו שם".
אבל כשפתחו את הספארי הגדול ברמת גן, הועברו כל בעלי החיים לשם. אילן מאירי, חבר מועצת העיר מטעם רמת גן הירוקה, הוביל מאבק לשמירת גן הקופים.
היום הוא אומר: "אנשים מאוד מתגעגים למקום. במיוחד הוותיקים. זו הסיבה שהמאבק לשמירתו עורר כזה הד. בסופו של דבר הגן נשאר במקומו, אמנם מצומצם מבעבר, אבל לפחות לא הפך לחניון".
ותיקי העיר קוראים לגן "גן הקופים" על שום הקופים שהיו בו, אבל במקור שמו גן שאול, על שם שאול טשרניחובסקי. הגן ממוקם בשכונת מעלה הצופים, בגבול רמת גן עם גבעתיים, וברחוב מתגורר גם שגריר בריטניה בישראל - שסייע במאבק לשמירת הגן.
באור יהודה נרשמים געגועים עזים לשני מקומות שהיו ואינם עוד. הם שכנו באזור התעשייה הסמוך ליציאה לכביש 412.
הראשון היה מסעדת "דיגמי", שנקראה על שמו של בעליה, עזרא דיגמי ז"ל. אל המסעדה, אשר הייתה ממוקמת בדיוק באזור בניין הפירמידה הכחולה, היו נוהרים כל המי ומי בעיר. אם חגגת יומולדת, זה היה בדרך כלל אצל דיגמי. פגישת עסקים? אצל דיגמי.
המסעדה התבלטה במאכליה העיראקים האותנטיים וכן בקינוחים מפנקים. "תושבי אור יהודה היו אוהבים לחלוף במקום, גם אם זה רק בשביל הריח", מספר לנו חבר המועצה, עוזי אהרון.
מוקד שני אשר שכן באזור התעשייה העמוס היום לעייפה בבניינים היה השטח החקלאי של העיר, בו היו מגדלים בכל עונה את גידולי הירקות המתאימים. סוף כל עונה הפך לימי חג לתושבי העיר. "היינו מגיעים, כל ילדי העיר, ומלקטים את הלקט והשכחה מעל פני השדה. סוף עונת הבוטנים הייתה הזמן האהוב על הילדים במיוחד", מספר אהרון.
כך שיחקו ילדי אור יהודה בשדות וליקטו את הגידולים שנותרו. אבל אז נבנה על השדות אזור התעשייה - והעידן הירוק הזה הסתיים לו.
