העיר היתה קטנה יותר, ותושביה מעטים. כולם הכירו את כולם, והילדים שיחקו יחד למטה אחר הצהריים. mynet מביא לכם הצצה נוסטלגית אל כמה מקומות שהיו ולא יחזרו עוד, בערים ובישובים ברחבי הארץ.
כל תושב חילוני בפתח-תקוה הרגיש באמצע שנות השמונים כאילו אם לוקחים לו את הסרט של יום שישי בערב, לקחו לו את החמצן השבועי. הימים היו ימים שבהם אפילו לא חלמו על מקום כמו "סינמה סיטי", שמקרין 21 סרטים במקביל, והקולנוע המקומי ברחוב ההסתדרות היה מקום הבילוי האולטימטיבי שאפילו אי אפשר להכניס אליו סיכה בזמן ההצגה.
ההפגנות ב"היכל". צילום: אורון מאירי
למרות שרב העיר ברוך שמעון סלומון (שנפטר בחודש שעבר)
עמד בראש המפגינים והביא עימו עוד אלפי חרדים מכל אזור המרכז ניסה להפריע לחגיגה, רבים מאוד נהרו אל בית הקולנוע המקומי שבו נרקמו לא מעט אהבות מקומיות.
היו גם כאלה (חילוניים, דתיים וחרדים) שסתם התחשק להם להתווכח ולריב בשעות הפנויות שאחרי ארוחת השבת ופשוט הגיעו כדי להתעמת אחד עם השני ולנהל דיונים נוקבים (שלעתים גלשו גם לחילופי מהלומות). קצת עצוב לעבור היום ברחוב ההסתדרות ולראות את מבנה בית הקולנוע עומד כאבן שאין לה הופכין.
אח, ריח ההדרים העולה בנחיריים. אין כמעט תושב ותיק בפתח-תקוה שלא היה מתגנב מדי פעם לאחד הפרדסים שעטפו את העיר וקוטף לעצמו כמות נכבדה של תפוזים, קלמנטינות ואשכוליות כדי להכין מיץ טבעי בביתו.
פרדסי פתח תקוה. באדיבות שמואל חזון
בכל האתרים שעל שטחם נבנו מפלצות הבטון בדמות שכונות אם המושבות, כפר גנים ואחרות (שמרביתן הוקמו בשנות ה-80), היו פעם פרדסים בעלי ניחוח נהדר, שהגיע לכל פינה בעיר.
לא במקרה הפכו עצי ההדר לאחד הסמלים של מלאבס, אבל עם הזמן הם פשוט הלכו ונעקרו עד שפשוט לא ניתן לראות אותם יותר. מי שהרוויח הכי הרבה מהסיפור הזה הם סוחרי השוק, שעכשיו מוכרים פירות הדר בכמויות - מכיוון שאין יותר מאיפה לקטוף...
זה אולי נשמע כמו סרט בדיוני, אבל פעם בתוך פתח תקוה יכולתם למצוא בתוך מתחם אחד גמל, ג'ירפה, פיל, נמר - ואפילו היפופוטם.
כל מי שהיה צועד לעבר גן "יד לבנים" יכול היה לראות את הגמל המזדקן מעלה גירה במתינות ומתבונן בעוברים והשבים. אם הייתם מציצים קצת יותר פנימה, יכולתם לראות את ההיפופוטם שוכב לו בנחת על מי מנוחות. שלא לדבר על ג'וני השימפנזה, הכוכב האמיתי של גן החיות.
היום אמנם ניתן למצוא במקום גן חי סביר עם יונקים, עופות זוחלים וקופים בתוך כלובים, אבל אין כמו החיות הגדולות וה"אמיתיות" של פעם. אז נכון שהריח אז היה די נורא, אבל לפחות הרגשנו שיש לנו ספארי משלנו, במלאבס.
