בית המשפט: עזיבה אינה פיטורים

ואלה הפרטים: חבר עין-המפרץ עזב את הקיבוץ לפני כעשר שנים. בתביעה שהגיש, בעצמו, לבית הדין האזורי לעבודה בחיפה, הוא טוען כי קיבל מהקיבוץ התחייבות לתשלום פנסיה בשיעור 61.7% מ"הסכום הבסיסי", כהגדרתו בדמי העזיבה. באוגוסט 2002 החל הקיבוץ לשלם את הפנסיה, אך הסכום ששולם היה נמוך במידה ניכרת מהפנסיה הקבועה בכללי העזיבה. במענה לפנייתו, אומר התובע, מסר לו הקיבוץ, שהפנסיה משולמת לו לפי גובה "הסכום הבסיסי", כפי שהיה בעת העזיבה, ואין מקום לשנות זאת.

 

הקיבוץ, טוען התובע, שינה את אורחות חייו, נוהג כקיבוץ מתחדש, ומשלם פנסיה לחברי הקיבוץ "לפי כללי העזיבה, ובהתאם לתקנות הסיווג". לטענת התובע, בכך נוצרה אפליה בין עוזבי הקיבוץ, בהשוואה לחברי הקיבוץ שמקבלים פנסיה, שאינה תלוית ותק או מועד חישוב.

 

התנועה הקיבוצית, טוען התובע, הפיצה מסמך בדבר זכויות וחובות החבר העובד בקיבוץ, בו היא ממליצה, לטענתו, כי זכויות החבר העובד בקיבוץ ייקבעו ברוח משפט העבודה הנוהג בישראל. משכך, טוען החבר, "ישנה זהות בין זכויות החבר בקיבוץ לבין זכויות עובד לעניין פיצויי פרישה וקצבת פנסיה, ולכן, בית הדין הוא המקום לבירור תביעה זו".

 

הקיבוץ, באמצעות עו"ד גיל דגן (ממשרד שלמה כהן ושות'), מבקש לדחות את התביעה על הסף, בטענה שאין לבית הדין לעבודה "סמכות עניינית", שכן אין מדובר ביחסי עובד-מעביד, אלא במחלוקת מתחום האגודות השיתופיות. טועה התובע, טוען פרקליט הקיבוץ, אם הוא סבור שבכך שהקיבוץ משלם לו "קצבה" (המכונה על-ידו "פנסיה") נוצרת עילה להתערבות בית הדין לעבודה. הקצבה המשתלמת לתובע, כחבר לשעבר בקיבוץ, טוען עו"ד דגן, מהווה פיצוי חוזי של הקיבוץ לחבריו שעקרונותיו נקבעו ב"תקנות האגודות השיתופיות (חברות)", ואין דבר וחצי דבר בין זכות זו ובין זכויות סוציאליות אחרות, כדוגמת פנסיה, הנובעות מיחסי עובד-מעביד.

 

השופטת אביטל רימון-קפלן מסכימה עם עמדת הקיבוץ ומסבירה שמדובר בהשגות התובע על גובה הקצבה החודשית אותה הוא מקבל מהקיבוץ, מכוח "הכללים בדבר זכויות חבר יוצא או מוצא מקיבוץ", ואלה אינם נכללים בתחום הסמכות הייחודית של בית הדין. "סמכותו של בית הדין אינה נקבעת לפי סברת התובע לפיה זה המקום 'האידיאלי' לדון בסכסוך, או בשל הדמיון שמוצא התובע בין כללי העזיבה לבין חוק פיצויי פיטורין", אומרת השופטת. "הסמכות נקבעת בהוראות חוק בית הדין לעבודה, והוא אינו מקנה סמכות עניינית לבית הדין לדון בסכסוכים שעילתם בפקודת האגודות השיתופיות", מוסיפה השופטת ודוחה את התביעה.

 

ניתוק בין "קצבה לעוזב" ל"גמלת פנסיה"

השימוש בטרמינולוגיה של "תשלום פנסיה" (הבא מתחום יחסי העבודה), כפי שעשה התובע בתביעתו, הוא אולי נכון מבחינת התובע, שכן זו הקצבה שהוא מקבל בהגיעו לגיל הפרישה, אך בהיבט המשפטי של כללי העזיבה, טועה התובע - שכן מדובר בתשלום "קצבה חודשית לעוזב מעת הגיעו לגיל פרישה", הנובעת מ"כללי העזיבה" ולא מקיומם של "יחסי עובד-מעביד".

 

קצבה זו מחושבת כ-2.3% ממכפלת הסכום הבסיסי במספר שנות הוותק הפנסיוני של העוזב (הוותק של העוזב מעל גיל 30). שיעור ה"סכום הבסיסי" נקבע לפי חישוב מסוים (לא ניכנס לנוסחה כעת), והוא צמוד למדד, החל מ"שנת הכספים האחרונה שקדמה לעזיבה ועד המדד הידוע בעת כל תשלום".

 

כך, למשל, מדגים עו"ד דגן, אם חבר עזב בשנת 2002 בגיל 60, הוא זכאי לקבל היום, בגיל 67, קצבה חודשית בשיעור של 2.3% מהסכום הבסיסי במועד עזיבתו, במכפלה של 30 שנות ותק פנסיוני (שזהו מספר שנות הוותק שלו, מאז גיל 30), ובצירוף הפרשי הצמדה מאז דצמבר 2001, ועד לכל מועד תשלום ותשלום.

 

כאן המקום להעיר כי "תקנות הערבות ההדדית", שתוקנו לאחרונה, ניתקו את הזיקה שהיתה בין גובה הקצבה המשולמת ל"עוזב" (המחושבת לפי "הסכום הבסיסי" בעת העזיבה, בצירוף הפרשי הצמדה) לבין "סכום הגמלה הפנסיונית". לפי התקנות, על הקיבוץ המתחדש להבטיח "את הספקת צורכי חבריו שבגיל פרישה באופן שערכם הכולל לא יפחת מגובה סכום הגמלה הפנסיונית" (שסכומה הוא 35% מהשכר הממוצע במשק לפי חוק הביטוח הלאומי).