ביום שלישי תעלה בגלריית RED LOUNGE באבו-תור תערוכה שתהפוך לרגע קצר את הפחד הגדול של רבים מאיתנו למציאות. התערוכה, 'בתים פלסטיניים במערב העיר: סיפורים ותמונות', אותה אוצרת נורמה מוסי מהגלריה הנודדת 'זוכרות', מציגה את סיפורם של שבעה בתים ירושלמיים שננטשו אך לא נשכחו, ואת בעליהם הפלסטינים, שחזרו לבקר בהם לראשונה.
על התערוכה חתומים הצלם צחי אוסטרובסקי שסיפק את הצילומים, והעיתונאי חיים הנגבי שסיפק את הסיפורים שמאחורי התמונות. לדבריהם, השותף השלישי שבלעדיו התערוכה לא היתה קורמת עור וגידים הוא המנהיג הפלסטיני המנוח פייסל חוסייני.
הנגבי ואוסטרובסקי, שועלי עיתונות ותיקים, הכירו בשנות ה-60 בקפה כסית התל אביבי. הנגבי (74), נשוי ואב לבן, ואז מראשי הארגון הסוציאליסטי הישראלי 'מצפן' האנטי ציוני, כתב באותה תקופה במגזין 'העולם הזה' ולאחר מכן ב'מוניטין' וב'כותרת ראשית'. הוא נולד בירושלים וגדל במקור ברוך, אז שכונה מעורבת יהודית-ערבית. גם הנגבי הוא למעשה נצר למשפחת פליטים. סבו הרב חיים בג'איו, פונה על ידי הבריטים מביתו בחברון בעקבות טבח תרפ"ט, שבו נרצחו 70 מיהודי העיר בידי שכניהם הפלסטינים. בשנת 31' עמד הרב בג'איו בראש התארגנות 'גולי חברון בירושלים', שחזרו מעיר הקודש לעיר האבות.
"כל החיים, פיזית ונפשית, חזותית וגם היסטורית, גדלתי על מה שנקרא קו התפר", אומר הנגבי. "המשפחות של שני הורי חיו עם ערבים. סבא מצד אמא, ממשפחת וייספיש המזוהה עם נטורי קרתא, היה מוכר בירושלים אתרוגים וערבה שהיו מביאים לו על גמלים מעבר הירדן. מצד אבא יש למשפחה ותק של כעשרה דורות בחברון. סבא שלי היה הרב והמנהיג האחרון של הקהילה הספרדית בחברון. למתנחלים היהודים בחברון אין שום קשר לסבא שלי. הישוב היהודי בחברון היום מסמל התחזות, רמאות וגניבה של רכוש, מסורת והיסטוריה. זה הדבר המנוגד ביותר למה שסבא שלי האמין בו".
אוסטרובסקי (63), צלם עיתונות שהחל דרכו כצלם בעיתון 'במחנה' והמשיך במוסף 'הארץ' ומצלם היום בעיקר צילומי ארכיטקטורה לעיתונים בארץ ובחו"ל: "בעקבות שיחות ביני לבין חיים נולד הרעיון לצלם בניינים פלסטיניים שנשארו במדינת ישראל בגבולות 48'. חיים הציע להתמקד בירושלים המערבית".
הנגבי: "הדבר הראשון שעשיתי היה לפנות לפייסל חוסייני. הוא הסכים לעזור לנו מיד. בלי עזרתו לא היינו מצליחים לעשות דבר, התערוכה היא גם הומאז' לזכרו".
אוסטרובסקי: "חיפשנו בתים שאפשר לקשר בינם לבין האדם שחי בהם, בנה אותם או היה הבעלים שלהם, ונאלץ לעזוב. כשמצאנו שמות, היינו באים לפייסל והוא היה מדבר איתם. בימי טרום האינתיפאדה נסענו לראיין את הפליטים בבתיהם החדשים - ברמאללה, בבית לחם או בירושלים המזרחית. ואז היינו לוקחים אותם לירושלים המערבית, לבתים שהם נטשו.
"בראיונות האלה לא נאמרה מלה אחת של פוליטיקה. התמקדנו בסיפורים האישיים - איך עזבו את הבית, מה השאירו מאחור, אילו חוויות עברו. חיפשנו את רגע האמת שבו אדם שעזב את ביתו מבין כי הפך לפליט".
כיצד הגיבו לביקור המשפחות הישראליות שחיות בבתים כיום?
"כל בית נוצרה דינמיקה שונה, אבל להפתעתנו בסך הכל אנשים הגיבו אלינו טוב. לא נתקלנו באף תופעה של אלימות פיזית או מילולית. היה לנו מפגש מעניין כשלקחנו אמא ובן שגרים במחנה הפליטים איידה לבית הישן שלהם במלחה. במלחה יושבו הרבה עולים שהגיעו כפליטים מבגדד. חלק ניכר מהם השאירו בעיראק רכוש רב. הפלסטינים והיהודים דיברו זה עם זה כמו אחים על אובדן הבית. זה היה סוריאליסטי - אלה בוכים על הרכוש שלהם פה ואלה על הרכוש שלהם שם".
ברור לכם שהפלסטינים לא יחזרו לבתים שהיו שלהם אלא על חורבן מדינת ישראל.
"אני חושב שאנשים זכאים לרכושם, אבל אני יודע שאם כל פליטי 48' יחזרו לפה זה יהיה חיסול דמוגרפי של המדינה. אנשים זכאים לפיצוי מלא, לא סמלי, בערך העכשווי של הרכוש".
הציירים. לא רק תמונות צילום: דינו מנדריאה
הנגבי: "עניין הרכוש צריך להיפתר על בסיס ההנחה שלאדם מגיע לקבל אותו בחזרה או את שוויו המלא. זכות השיבה, איך והאם, היא לא השאלה הנכונה. השאלה היא אילו יחסים יהיו בין היהודים לערבים, של שלום או של סכסוך. אני בחיי אולי לא אזכה לראות את זה, אבל אם לא יהיה שלום חם הסכסוך יימשך ואז אני לא מאמין בהמשך קיומה של מדינת ישראל. אצלי זאת לא שאלה מופשטת ערטילאית, זאת לא פנטזיה. המוצא מהסכסוך זה רק שלום חם. שלום חם יקהה את כל הבעיה של השיבה".
הסיפור המלא בגיליון סוף השבוע של "ידיעות ירושלים"
