בשנות ה-40 וה-50 של המאה הקודמת סרטי היאבקות היו ז'אנר פופולרי בהוליווד. בדרך כלל היו אלה בי-מוביז קטנים, שבמרכזם עמדה דמותו של מתאבק עני, חזק וטוב לב, שצמח מן האשפתות ונלחם כדי להגיע לצמרת. בדרכו מעלה המתאבק התאהב בנערה מסכנה או שנפשו נקשרה בזו של ילד אומלל, יתום בדרך כלל.
הדרמות הנוסחתיות האלה נבנו במין קרשנדו תסריטאי ידוע מראש, שהוביל תמיד לאותו קרב אחרון ומכריע, שבו המתאבק עשוי לזכות בפרס הגדול, או לאבד את כל עולמו. המנגנון הכמעט אוטומטי שהניע את הז'אנר הזה זכה אפילו לפרודיה מבריקה ב"בארטון פינק" – סרטם הנפלא של האחים כהן. שם הגיבור נקרא להוליווד כדי לכתוב סרט היאבקות עבור אולפן גדול, המותיר לו בחירה בין שתי אפשרויות – בחורה, או יתום.
הפעם האחרונה שבה נעשה שימוש מוצלח בתבנית התסריטאית הזאת הייתה ב"רוקי" של סילבסטר סטאלון. בסרט הראשון הנוסחה נשמרה בקפידה (סטאלון, כזכור, בחר בבחורה) להוציא שינוי קל: רוקי שלו לא היה מתאבק, אלא מתאגרף. ההצלחה הולידה את סרטי ההמשך, שכדרכם של אלה נעשו נלעגים יותר ככל שהתרחקו מהמקור.
"המתאבק" של דארן ארונופסקי פועל בתוך המסורת הקולנועית הזאת, לכאורה מתוך חוסר מודעות. לכאורה, מפני שארונופסקי ("רקוויאם לחלום") הוא במאי מוכשר ואינטליגנטי, ויש להניח שאף מהלך בתולדות הקולנוע, בוודאי האמריקאי, אינו זר לו. הסרט שלו מתמסר ללא מאבק לתבנית שבה הוא מתנהל. אבל היעדר האירוניה כלפיה פועל בסופו של דבר לרעתו, כשהוא נכנע באופן מוחלט לתכתיבי הז'אנר ונותר צפוי מראש, כמעט מובן מאליו.
חידוש אחד משמעותי בכל זאת יש פה: גיבור הסרט, המתאבק רנדי "הראם" רובינסון (רורק) אינו איש צעיר השואף לטפס מעלה, אלא כוכב עבר הנאבק על שעותיו האחרונות בתחום: אנו פוגשים אותו אחרי 30 שנה כמתאבק בליגה
המקצועית, כאדם מבוגר, חסר פרוטה ומרוסק פיזית, הנאלץ להמשיך להשתתף בקרבות מגוחכים רק כדי לשלם את שכר הדירה עבור הקרוואן הקטן שבו הוא מתגורר בגפו.
רק כשליבו בוגד בו אחרי אחד הקרבות, רנדי מחליט לפרוש לצמיתות ומקבל משרה חלקית כזבן בסופרמרקט מקומי, שם הוא חותך פסטרמה ושוקל סלט ביצים עבור עקרות בית המתעמרות בו. במקביל, הוא מנסה לתקן את המעט שנותר מחייו הנורמטיביים: מחדש את הקשר עם בתו סטפני (ווד), שאותה נטש בילדותה, ומנסה למסד את יחסיו עם קאסידי (טומיי, בתפקיד אמיץ) - חשפנית לא צעירה במועדון מקומי ואם חד הורית.
כש"המתאבק" סוטה קמעה ממסלולו הנוסחתי ומתאר ברגישות את מערכות היחסים האלה, הוא מרעיד מיתר בלב; רנדי וקאסידי הם שני גלדיאטורים מודרניים, המוצאים את פרנסתם מכך שהם מציגים את עצמם לראווה בשתי זירות שונות. הניסיון שלהם להעביר את מערכת היחסים שלהם מהמישור המסחרי לפסים אינטימיים מכמיר את הלב בהיותו כמעט הרואי וכמעט אבוד מראש.
בסופו של דבר, וכצפוי, רנדי משליך את יהבו על אותו קרב אחרון ומכריע, שנערך נגד אחד מיריביו המיתולוגיים עוד משנות ה-80, מתאבק שכינויו הבימתי הוא "האייטולה". זה הקרב שבו יוכרע גורלו, כפי שאכן קורה.
למרות שניקולס קייג' היה מועמד בשלב מסוים לגילום דמותו של רנדי (המועמד השני היה סטאלון), אי אפשר לתאר את "המתאבק" בלי נוכחותו הפיזית של מיקי רורק, שנראה כאילו כל הקריירה שלו כשחקן, וכמתאגרף, שימשה רק הכנה לתפקידו בסרט הזה. במין צמידות מוזרה של הגורל, רורק נותן פה את הופעת חייו כשהוא משחק במידה רבה בתפקיד עצמו: אריה בחורף, גרוטאת אדם פצועה ומצולקת, נפוחה מסטרואידים ומהורמונים. בלי הכריזמה המדממת שלו, הסרט הקטן של ארונופסקי לא היה יותר מסתם עוד דרמת היאבקות בנאלית וממוחזרת.
1. תקציבו של "המתאבק" היה מגוחך במונחים אמריקאיים: 6 מיליון דולר.
2. שמועות עקשניות טוענות שגם מיקי רורק וגם ברוס ספרינגסטין, שכתב את שיר הנושא של הסרט, עבדו בלי תשלום מראש. גם את השימוש בשיר Sweet Child O'Mine של גאנז אנד רוזס אקסל רוז תרם בלי תשלום.
3. חדי העין יבחינו שרנדי נוהג בסרט בוואן תוצרת דודג', מסוג "ראם".
- "המתאבק". תסריט: רוברט סיגל. בימוי: דארן ארונופסקי. שחקנים: מיקי רורק, מריסה טומיי, רייצ'ל ווד
