בממוצע פעם בשנה וחצי יוצאת איזו הכרזה שמתייחסת לתרבות הוויניל בארץ: פעם שהיא מתה, פעם שהיא גוססת ופעם שהיא קמה לתחייה, בועטת ובעיקר שורטת. מה שנקרא ציביליזציה של תת-תרבות. אז אין לנו יומרה לחקור אותה או להכריז הכרזות וגם לא להתרפק על ימיו היפים של הוויניל, אבל בימים שאפשר למצוא פטפון ב-400 שקל, רצינו לראות אם יש איפה למצוא לו גם תקליט.
והאמת היא שיש לנו עוד שתי סיבות: האחת שהחנות "הקומה ה-13" סגרה את שעריה ומכרה את המלאי לחנות "בוק ג'נקי", ובשנה האחרונה אפשר למצוא בה לצד הספרים גם מבחר וינילים מרשים. הסיבה השנייה היא שבסוף השבוע מגיע לארץ אספן/נברן התקליטים והתקליטן אנדי ווטל, שיש כמה בסצנה שזה מאוד מרגש אותם.
הדוכן של פיני. צילום: מיכאל שטינדל
מי שאינם מתרגשים מ"תנודות השוק" או מההכרזות הריקות האלה על חיים ומוות הם בעיקר האוכלוסייה שדבקה בסצנה, שמכורה לסאונד - יש מי שיגיד לריח,
ושעדין מייצרת אדרנלין ממציאות חדשות ונדירות. מי שלא בקיא בסצנה נושא עיניו במין הערצה ליודעי הדבר: אלה המוכרים בכל חנויות התקליטים (שנותרו) ברחבי העיר, שיודעים בעל פה את שנת ההוצאה של כל אלבום קאלט, שוליים (ומה שביניהם) וגם בעין גסה מבחינים בין הוצאות מקוריות לאלה המחודשות.
הם מניעים את הסצנה, משאירים אותה בחיים, מייצרים מעין ברנז'ה קטנה שבה כולם מכירים את כולם (או לפחות מה יש לכולם). עופר טל, AKA סקולמאסטר, הוא אחד כזה.
אז איך זה שעוד לא נפטרנו מהוויניל?
"מי שאחראים לזה שהוויניל אף פעם לא נעלם הם האספנים והתקליטנים", אומר סקול מאסטר. "השורשים של תרבות הוויניל מאוד חזקים בתל אביב, ויש היום המון ברים ומועדונים שיש בהם פטפון ותקליטן שמנגן (כמו שסק, זינגר, קוזה נוסטרה, מיוזיק רום, ברזילאי, בלוק, לבונטין ועוד)".
חוץ מהם, את מי עוד אפשר למצוא מפשפשים בארגזים המאובקים?
"החל מאנשים שיש להם פטיש למשל לביטלס, עד ילדים בני 13-16 שרוצים את פינק פלויד רק בתקליט וכמובן תקליטנים שמחפשים דברים כולל אייטיז, רגאיי וFאנק. תקליט Fאנק למשל לא נשאר יותר מיומיים על המדפים. אפשר לראות קצת מטאליסטים, עולי ברה"מ לשעבר, וחוץ מזה יש גווארדיה ישנה של אספנים כבדים שמסתובבים כאן כבר 30 שנה ובעיקר אוהבים דברים ישראליים מסוף הסיקסטיז ותחילת הסבנטיז כמו הצ'רצ'ילים, החלונות הגבוהים ואחרית הימים".
ולכמה תקליט כזה יכול להגיע?
"לאחרונה התקליט של הצ'רצ'ילים מ-1969 במצב מצוין הגיע ל-3,000 שקל באי.ביי".
אז נכון שהאינטרנט הפך להיות שחקן מרכזי בעולם צרכנות התקליטים, אבל גם באורבניה הלא וירטואלית שלנו יש לא מעט מקומות שאפשר למצוא בהם את הצליל המיוחל, ולכל מקום כמובן אופי משלו. אז איפה? מהבנאליה של החנויות ועד לשווקים: סקולמאסטר עזר לנו להגדיר.
לחנות חור בשחור (שלמה המלך 5) יש את המלאי הגדול ביותר והסטוק שמתחלף הכי מהר, ואם צריך להגדיר את הסגנון, אז אולדיז. והיחס ללקוח? "אנחנו לא מקלים על אנשים, כדי שיראת הקודש הזאת תשמר", אומר טל. "שלא ירגישו יותר מדי בנוח. בסך הכול אנחנו מתעסקים בתקליטים, לא באנשים. אבל יש לנו הומור".
חוד המחט (שינקין 18) מחזיקים יד שנייה וגם יבוא של תקליטים חדשים. מעבר לזה הם מתקנים ומוכרים פטפונים ומחטים. הם מתמחים בדברים היותר מעניינים ופשוט לא מחזיקים זבל. חוץ מזה יש להם את מלאי הרגאיי הגדול ביותר. יש אידיאולוגיה? "תמיד אפשר למכור תקליטים בשקל וזה גם רווחי יותר, אבל אני רוצה לעמוד מאחורי המוזיקה", אומר יגאל בובטה, הבעלים של החנות.
האוזן השלישית (קינג ג'ורג' 48). הכי נחשבת וגם הוותיקה מבין כולן, ולמרות שהיא קצת ירדה מנכסיה בתחום הוויניל עדיין יש להם דברים מזדמנים.
לאוף דה רקורד (דיזנגוף 90) יש אופי קודר יותר שתואם למצב רוחו של המוכר באותו יום. אם אתה נחמד יכניסו אותך לחדר האחורי, אם המוכר במצב רוח טוב הוא משמיע לך תקליטים. איכשהו הוא מריח לנו כמו מקום למציאות, מה גם שאנחנו אוחזים בחיבה עזה לחדרים אחוריים.
בוק ג'נקי (דיזנגוף 167). הרבה רוק סבנטיז ואייטיז, מוזיקה ישראלית, ג'אז וקלאסית. עד לפני שנה לא היו כאן תקליטים בכלל, עד שהגיע רוד, הבעלים, לביקור בקומה ה-13, ומשיחה שהתגלגלה עם בעלי המקום התחיל להביא גם תקליטים לחנותו. מאז שנסגרה הקומה ה-13 רוד קנה את כל המלאי והוא מטופטף טיפין טיפין אל חנותו שלו. בניגוד למקומות אפופי יראת כבוד, "אני רוצה לתת אווירה אירופית, שאנשים יסתובבו ויסתכלו כמה שבא להם וירגישו נוח".
הנסיך הקטן (קינג ג'ורג' 20) היא השחקן החדש בשכונה ולצד הספרים יש להם אחלה סטוק.
מעבר לחנויות העיר, בכל שלישי ושישי בשוק הפשפשים שבכיכר דיזנגוף ("דיזנגוף יוצר") עומד הדוכן של פיני, שיש לו דברים טובים ובזול.
בשוק הפשפשים ביפו יש חנויות שמתמחות בסחר בתקליטים. אפשר למצוא שם המון מציאות אבל רק בימי שישי בין 6:00-9:00.
