|
|  | לשימוש מקומונים בלבד! יובל דניאלי לצד עבודה שלו צילום: קרני עם-עד
|
| | |
|
|
| | |
| | |
 | | |
| | |
רישומי זיכרון וגעגועים
יובל דניאלי מקיבוץ המעפיל מציג, במשכן לאמנות בעין-חרוד, את הזיקה שבין "אמנות חופשית" ל"אמנות מתעדת", ואת השבר הקיבוצי שחש בגופו ובנפשו
קרני עם-עד 
תבנית נוף מולדתו של יובל דניאלי
(66, מקיבוץ המעפיל) היא תבנית סדוקה, שבורה, המבקשת להתאחות ונפגמת בכל פעם מחדש. הילד שהוגלה אל מחוץ לקיבוצו בימי מלחמת השחרור, הצעיר שחשף בתל האשפה את הריסות הכפר הערבי קקון, המזכיר שראה כיצד קיבוצו ניצב על מפתן הבלימה ושרד רק לאחר שינוי מרחיק לכת - יצר רישומי זיכרון וגעגועים, מיצבים ארכיוניים, פסלים מורבידיים, סממני קיבוץ קורס אל תוך עצמו.
בשבר הגדול של המעפיל באמצע שנות התשעים, חש כגולה בקיבוצו. הוא כמעט חדל לעשות אמנות, החל להקדיש את זמנו לארכיונאות (ביד-יערי שבגבעת-חביבה), ורק מאוחר יותר שילב בין השניים.
בתערוכה "דרכי זכרון", שמוצגת החל מהשבוע שעבר במשכן לאמנות בעין-חרוד (אוצר: יניב שפירא), ובספר "רק אשר אבד לי - קנייני לעד", שיושק במסגרת יום עיון על אמנות וארכיונאות (יום שישי 30.1) שיתקיים גם הוא במשכן - מציג דניאלי את המוטיבים שמאפיינים אותו כבר יותר מחמישים שנה: ברושים בדרך לבית העלמין, פרשים עוטי תכריכים, מגדלי שמירה ומים, כלי עבודה, חרסים, צילומי ארכיון מטופלים. העבודה המלווה את ההולך בשדרת המשכן המרכזית, שנוצרה במיוחד לתערוכה, כמו באה "לסכם" את דניאלי הפוליטי לוקל-פטריוט - צילום שדרת הברושים בדרך לבית העלמין, ולמטה ממנה מפת עמק-חפר, לרבות הקיבוצים, הכפרים הערביים, הים.
"דניאלי עוסק בדימויים שהוא מאמין שהם מקומיים אך לא פרובינציאליים", כותב מוקי צור על יובל, שהיה שותפו לכמה ספרים. "הוא נשבע אמונים ללא הרף לעמק בו נולד וגדל. כחוני המעגל הוא עג עוגה סביבו בעמק-חפר, אינו זז ממנה עד שירדו גשמי ברכה, ועוגה זו פונה אל העולם. אין לו קושי לעבור ממנה אל האוסף שלו ואל עבודתו בארכיון, המשקפים את פריצת העוגה, את הקבלה הטוטלית של העולם הרחב. מודעות עמוקה של אופקים רחבים היא המשרישה את דניאלי בביתו הקיבוצי שבעמק-חפר".
התערוכה של יובל דניאלי היא לא פחות מזה תערוכה של האוצר יניב שפירא. במקום רטרוספקטיבה לאמן, יצר שפירא פרקי התייחסות הנוטלים רק חלק מזערי מהמכלול הגדול של יובל ומדגימים את הזיקה שבין אמנות חופשית לאמנות מתעדת.
פרק "הארכיון" מציג את מיצבי "הספרייה", "הסנדלרייה", קיר אמני הקיבוץ, בית העלמין. ב"סטודיו האמן" מוצגים דמותו המטופלת של א"ד גורדון, נעלי העבודה, מגדלי השמירה, פרשים. בחלל של "נעלי עבודה" - תוצאות פלסטיות של השבר הקיבוצי שחש בגופו ובנפשו, "שרידיו המתפרקים של הפאתוס האידיאולוגי מצד אחד ונימת הקינה האישית מצד שני", כפי שמתאר זאת שפירא.
"עוד לפני שהתחלנו לעבוד על התערוכה אמרתי ליניב שפירא שמידת ההתערבות שלו תהיה כמידת רצונו, ואני אוהב את התוצאה", אומר דניאלי. "לא רציתי להיות שבוי בסובייקטיביות שלי, וההחלטה לשלב בין אמנות לארכיונאות מקובלת עלי".
מתוך עבודה של יובל דניאלי. מהתערוכה "דרכי זכרון"
מתי החלטת על המעבר מאמנות לארכיונאות?
יובל דניאלי: "באמצע שנות התשעים עשיתי את ההחלטה, והיא לא היתה תעסוקתית בלבד אלא גם אמנותית. הרי משנות השבעים אני משלב אלמנטים ארכיאולוגיים בעבודות שלי. מפות, צילומים, דיוקני גורדון. כל הזמן מקיים דיאלוג עם יסודות היסטוריים. רציתי, ואני מקווה שהצלחתי, להרחיב את מושג האמנות לארכיונאות".
הצפייה בתערוכה המרתקת מציירת אותך כסוג של "נקרופיל לירי" שמטפל במתים וסוגד להם, שמבקש להחיות את העבר.
"אני לא עוסק במיצבי זיכרון. אני לא סוגד למתים. אפשר לטעות ולחשוב שהתכריכים, הברושים, החרסים ומגדלי השמירה מקיימים טקסי אבלות, בעוד שאני אוסף זיכרונות. כל אלה מסוגלים לומר משהו על העבר, ההווה, וגם נותנים פרספקטיבה לעתיד. כשאני לוקח את הצילום המוגדל של גורדון, קורע אותו וממלא את החללים שנוצרו באדמה, וכשאני נוטל חרסי כדים ומחבר אותם - כאילו עסקתי ברפאות. לא רק בשבירה אלא גם באיחוי. בחפירות הכפר הנטוש קקון, סמוך להמעפיל, מצאתי עתיקות מהתקופה הפרסית לצד מפתח הבית הערבי. זה אומר לי משהו על מקומי, על הקשר שלי למקום, על הרצף ההיסטורי".
יובל דניאלי הצעיר היה "ילד פלא" מצייר כבר בשנותיו הראשונות בבית הספר. המורה הראשון שלו היה משה פרופס ז"ל, חבר עין-החורש. הוא היה זה שקישר בין דניאלי הצעיר לבין המכון לציור ופיסול ע"ש אבני, בתל-אביב - במסגרתו השתתף בחוג שבועי של ההתיישבות העובדת. עם שחרורו מהצבא בשנת 1965, חזר דניאלי לקיבוץ והשתלב במטעי האבוקדו ובחיי החברה, התרבות והספורט. במקביל המשיך לפתח את הקריירה האמנותית שלו באמצעות לימודי אמנות במכון אבני. יחזקאל שטרייכמן הפך לידיד בוגר שלו.
דניאלי היה מזכיר קיבוצו, ולא בפעם הראשונה, כשפרץ המשבר הקשה ביותר בתולדות המעפיל. בשנת 1995, עוד לפני השינוי הגדול ב-2000, קרס הקיבוץ הוותיק, מבחינה כלכלית וחברתית. דניאלי מודה שנקלע למצב של אבל, של פרידה מהחלום. לדבריו, הפך לגולה בקיבוצו. הוא לא חשק עוד בתפקידים ממסדיים, והחליט לעבוד מחוץ לכאוס. "בפרספקטיבה של 13 שנה, מתברר שהשוק הזה היה הכרחי, בלתי-נמנע".
ומאותו זמן אתה מבכה את הקיבוץ שהיה ואיננו עוד?
"אני לא מבכה את מותו, עובדה שהקיבוץ לא מת. אני בוכה על אובדן סוג מסוים של תום ואמונה. המשבר גרם להתפכחות, ומתברר שללא טלטלה גדולה לא היינו יכולים להתפכח. בעבודות שלי שנעשו אז היה כאב גדול, גם נפשי וגם פיזי. לנגד עיניי ראיתי מאה חברים שקמו ועזבו, חלקם חברים טובים שלי, וחשתי אכזבה מרה".
תמכת בשינוי אורחות החיים?
"בדיעבד כן. המעפיל היה קטסטרופלי מבחינה כלכלית, נזקק לוועדה קרואה. עמדנו רגע לפני הסרת השלט של הקיבוץ. לא היתה ברירה אלא לשנות סגנון חיים. אני לא מחבק את הקיבוץ החדש, הוא לא הקיבוץ שרציתי, אבל את הקריירה שלי אסיים עם שדרת הברושים בדרך לבית הקברות".
אובדנו של הקיבוץ מגיע לידי ביטוי מכמיר לב בעבודותיו של דניאלי. הוא תלה נעלי עבודה על הקיר, כמו ספורטאי שתולה את נעלי הספורט אחרי קריירה ענפה (יובל עצמו היה שחקן כדורעף מהולל). הוא צייר את חצר הקיבוץ שכל מאפייניה נופלים ו/או מרחפים בשמים. הוא צייר על כרזה פוליטית שברי חלום.
"אני מגדיר את עצמי כצייר מקומי. לא אהיה מסוגל לצייר את הברושים של משמר-העמק אלא רק את אלה של המעפיל", אומר דניאלי. "אין לי יכולת התחברות לנופים אחרים, ודאי שלא אורבניים. אני נחשב לאמן בודד, אבל כאדם אני מבקש להיות מעורב. רק לאחרונה לקחתי על עצמי, עם עוד חבר, את עריכת עלון הקיבוץ. לא רציתי שגם זה ייעלם".
|
|
