ביום שלישי הקרוב (6.1), בבית התנועה הקיבוצית בתל-אביב, מתוכננת הקרנת השקה לסרטו החדש, עטור השבחים, של יגאל תיבון (בן דליה, היום חבר עין-שמר), "שדה האפונים הירוקות".
תקציר העלילה: לפני יותר מארבעים שנה סיימו הבמאי יגאל תיבון וחבריו את לימודיהם במוסד החינוכי "הרי אפרים", נפרדו והתגייסו לצבא. כולם היו דור שני לחלוצים מקימי קיבוצי "השומר הצעיר" בחבל ארץ זה. באפריל 2005, עם הגיעם לגיל שישים, מזמין יגאל שמונה מחבריו לספסל הלימודים למפגש ב"מוסד" - והם שוהים שם שלושה ימים ולילות ובודקים יחדיו את חייהם.
זהו מסע אישי של הבמאי וחבריו אל ימי נעוריהם, תוך תהיות ומחשבות על מה שהיה ומה עתיד להיות. הסרט זוכה לתגובות נלהבות במקומות בהם הוא מוקרן. הנה שתי דוגמיות.
ד"ר איציק פלג, עין-השופט: "הסרט של יגאל תיבון ריגש אותי עד דמעות. אני, שגדלתי בשומר-הצעיר בנתניה, קיבלתי 'סמל בוגרים' והגשמתי לקיבוץ; אני, שחינכתי עם נעמי את שלוש בנותינו בחינוך המשותף; אני, שהייתי מחנך של שש קבוצות במוסד החינוכי הרי-אפרים (כל קבוצה במשך שלוש שנים); אני שמאמין בחינוך המשותף - רוצה להודות ליוצרי הסרט על החוויה שניתנה לי בזמן הצפייה בסרט ואחריו, להסיר בפניהם את הכובע ולהגיד כל הכבוד, או בעצם חזק ואמץ.
"שאלתי את עצמי: מה כל כך ריגש אותי בסרט? ראשית, כבר למדתי, שלא כל דבר צריך להסביר. וזה חשוב. שנית, נדמה לי שיופיו של הסרט מתחדד כשמשווים
אותו באופן טבעי לסרטים אחרים מאותו הז'אנר. אני מתכוון לסרטים (וגם לכתבות, לראיונות וכו' המופיעים בתקשורת) על הקיבוץ בכלל ועל החינוך המשותף בפרט. אצל האחרים מצאתי לא-מעט רוע, שפיכת התינוק עם המים, ניסיון לספר סיפור אישי אבל עם יומרה לייצג את הקיבוץ של פעם. בסרט זה הרגשתי אחרת - הרבה חום ותום. יש הרבה יופי ואמת בתמימות, ומי שרואה בתמימות משהו ילדותי או שלילי - שיבושם לו. אני רואה בכך פתח ליצירה, להתחדשות, לאהבה, לחיים טובים יותר.
"וזה מה שמצאתי בסרט: הסרט הזה הוא מעין "ריאליטי" על חייהם של שמונה בעקבות (במאי) אחד. אבל כאן, האדם ויחסי האנוש מלאי אמפטיה. גם כשנאמרו דברי ביקורת - הם היו מהלב, לא כדי להשמיץ, ללא כל מטרה ומגמה נסתרת. השיא, מבחינתי, היה הסצנה בה מרים גלילי עושה מסז' לאמיתי. הם משוחחים להם בנימה עוקצנית, ולפתע, כשמרים מספרת על החוויה הטראומטית שעברה בטוסון, אריזונה, אמיתי מחבק אותה. לא צריך מילים. יש אמפטיה וחום, וזה העיקר. חזקו ואמצו".
מנחם שילוני, עין-השופט: "מאוד-מאוד אהבתי את הסרט, ועכשיו אני ממש רוצה לראות אותו שוב. אהבתי את הרעיון של עשיית סרט על מפגש בני מחזור ממוסד הרי-אפרים, לאחר ארבעים שנה. הרעיון להיפגש למשך מספר ימים במתכונת שזה נעשה - מדהים. אהבתי את התמונות הישנות של כולנו, את חדר האוכל עם צלילי המזורקה, את משיכת החבל, ועוד אינספור תמונות, שאליהן הוספתי גם מדמיוני מראות וחוויות. אהבתי את קטעי הקריינות של הבמאי, שהיו בטוב טעם ועם המון רגישות ותוכן. המוזיקה של צבי שרף והעיבודים - נוגעים ללב. היה ממש מרתק לעקוב אחרי השיחות של החבורה ולראות היכן הם נמצאים היום.
"לאחר מספר סרטים שנעשו בשנים האחרונות על ההוויה הקיבוצית, ושבאופן אישי לא אהבתי אותם, מצאתי בסרט הזה הרבה יותר כושר התבוננות ויכולת להתמודד עם בעיות שהיו - בצורה כל כך הוגנת. אז זהו. זה סרט נפלא - חוויה. אל תחמיצו".
