"בשלושת הלילות האחרונים ישנתי בבית השלום בחברון. תכננתי שאהיה שם עם הנשים והילדים, וזו הזווית שבה אתמקד, אבל ברגע האמת השוטרים לא נתנו לי לרדת. אז עליתי לגג וצילמתי משם. ההתנהלות שלי היתה מקצועית לגמרי, אבל חוץ מהפן המקצועי היה גם פן אחר. אם ראיתי נערות שנפגעו - ליטפתי
והרגעתי אותן; אם היו נערות שסירבו להתפנות, בשקט ניסיתי לשכנע אותן להתפנות מרצון, כי ידעתי מה צפוי להן".
שבוע אחרי פינוי בית המריבה בחברון, הצלמת מרים (מירי) צחי חוזרת לביתה ברוממה. צחי היא ציפור מוזרה בנוף הצילום בישראל. חוזרת בתשובה בת 54, אם לחמישה וסבתא לשלושה, שמפרסמת מזה עשר שנים את תצלומיה בשלושת העיתונים הגדולים בארץ ובעיתונים בחו"ל. מיום חמישי יוצגו מבחר מתצלומיה עם 39 צלמים מקומיים נוספים בתערוכת הצילום השנתית 'עדות מקומית' בדיזנגוף סנטר. צילומיה של צחי כוללים סדרת תמונות מקבר יוסף בשכם, ותמונה בודדת מבית המריבה בחברון, שצולמה חודשים לפני הפינוי.
קורה שהמעורבות הרגשית גוברת על האינסטינקט המקצועי?
"היו פעמים שמצאתי את עצמי צועקת על כולם, למרות שאני עיתונאית ולכאורה אסור לי להתערב. אני מזיזה ילדים כדי שלא ייפגעו, צועקת על מפגינים ועל שוטרים. כשהחברים של הבנים שלי היו קטנים והייתי פוגשת אותם בכל מיני מקומות שבאתי לצלם בהם, הייתי שואלת כל אחד מהם: 'אמא שלך יודעת שאתה כאן?'".
"גדלנו בבית חילוני שאפילו נרות שבת לא הדליקו בו. בצבא הייתי מזכירה של מפקד בדרום. כשפרצה מלחמת יום כיפור הייתי בסיני עם המפקד שלי, ראיתי מחזות נוראיים והדחקתי אותם. אחרי הצבא למדתי תיאטרון ואמנות באוניברסיטה העברית. שם הכרתי את בעלי, איתן, הלום קרב מהמלחמה", מספרת צחי.
מרים צחי. "השוטרים לא נתנו לי לרדת" צילום: ענר גרין
"בדיוק כשסיימנו את הלימודים נולד בננו השני. הוא היה חולה מאוד והרופאים לא ניבאו לו שום סיכויי החלמה. בבית החולים הדסה הר הצופים נכנסתי בפעם הראשונה בחיי לבית כנסת. ביקשתי להוסיף לבן, שכבר קיבל את השם יונתן, שם שני - אברהם. כשעליתי בחזרה למחלקה לטיפול נמרץ אמרו לי שאבא שלי הכניס יד לתוך האינקובטור והתינוק תפס את האצבע. יום אחרי זה הילד התחיל להתאושש. זה היה יום שישי, והחלטתי שאני שומרת שבת".
למרים ולאיתן, עורך דין במקצועו, חמישה בנים, הבכור בן 28 והצעיר בן 15, ושלושה נכדים. "אחרי שסיימתי את הלימודים הקדשתי את עצמי לילדים. בערבים התעסקתי באמנות - למדתי ציור אצל יוסי שטרן בבצלאל, ומאוחר יותר צילום".
לפני עשר שנים, כשהוקם 'מקור ראשון', שלחה צחי סדרת תמונות לעיתון והתקבלה לעבודה ללא שום ניסיון קודם. מאז היא מוכרת את עבודותיה לכלי התקשורת בארץ ובחו"ל. לראשה מטפחת ארוכה ולרגליה נעלי קרוקס, היא מתרוצצת בשטחים, מסקרת פיגועים, פינויים והפגנות. במלחמת לבנון השנייה עלתה צפונה לצלם. בתקופת ההתנתקות מגוש קטיף התגוררה במשך חודש בקרוואן בהתנחלות שירת הים ואת צילומיה מפינוי הגוש איגדה בספר.
איך הבית הסתדר בלעדייך?
"בעלי רק עודד אותי, והילדים קיבלו את זה. אין ספק שזה פוגע במשפחה - הפסדתי אינספור אירועים משפחתיים, וגם כשאני מגיעה אני תמיד מצלמת. בחתונות של הבנים עשיתי הסכם עם בעלי שאני מצלמת רק עד החופה ואז מפקידה אצלו את המצלמה. אני לא רואה את עצמי בלי הצילום, זו ההתמכרות שלי".
לפני ארבע שנים קיבלה צחי טלפון מפתיע. על הקו היה רוצח ראש הממשלה יגאל עמיר. "כשנודע עניין הקשר בין לריסה ליגאל, עשינו עליה כתבה וצילמתי אותה אצלי בבית ככלה על ספה לבנה. כשהם חשבו להינשא, יום אחד עמיר הרים אלי טלפון. בהתחלה חשבתי שמישהו עובד עלי, אבל אז הוא ביקש שאצלם אותם בחתונה. ודאי שהסכמתי, מבחינה מקצועית זו הזדמנות, אבל השב"ס לא איפשר את זה.
"יש לי עם לריסה קשר אישי, אבל לעניין הרצח אני לא נכנסת איתה אף פעם. בתקופת ההיריון עשיתי לה בוק שלם, והיום אני היחידה שמצלמת אותה אצלה בבית, עם התינוק. את התמונות האלה אני לא מפרסמת, לבקשתה".
נתקלת באלימות כלפייך?
"גם מצד הערבים, גם מצד המשטרה ואפילו מצד המתיישבים. לפני שנה וחצי כמעט עשו בי לינץ' בדרך לחברון - ערבים התקיפו את האוטו שלי באבנים ושברו את כל הזכוכיות, איכשהו הגעתי עד כרמי צור ומשם פינו אותי באמבולנס".
יש משהו שאינך עושה משום שאת אשה דתית?
"רוב צלמי החדשות מתניידים על אופנוע. בעלי אמר לי כמה פעמים: 'מירי, תקני כבר אופנוע', אבל אני מתביישת - מה הילדים והנכדים יגידו? יש גבול. חוץ מזה, אופנוע זה באמת מסוכן".
הסיפור המלא ב"ידיעות ירושלים" בסופ"ש
