כדי לוודא שאנשים באמת יבינו שיותר כיף ששכנים אומרים שלום זה לזה הקימה ערבה רז את תנועת שמח"ה ('שדרוג מוסכמות חברתיות בהתנהגות'). נכון להיום, מונה התנועה בסיס חברים מוצק של יותר מ-3,000 שותפים לרעיון ברשת החברתית פייסבוק, ועוד גרעין פעיל של כמה עשרות שאחראים לארגון הלוגיסטי. "אנחנו רוצים ליצור אווירה נעימה וקהילתית ברחוב, שיהיו חיוכים, אמירת שלום ובוקר טוב למי שנתקלים בו. זו החברה האידילית מבחינתי. אני מבקשת להפוך את ההרגשה היומיומית שחווים ישראלים המטיילים בחו"ל למשהו לגיטימי גם בארץ".
קצת נאיבי, לא?
"אם מספיק אנשים יאמינו - זה יקרה. דברים שלא נראים לנו מציאותיים קורים פה על בסיס יומי".
קשה לעמוד מול רז. גם הציניקים הגדולים ביותר נדבקים מיד בשמחת החיים שלה. היא נולדה לפני 22 שנים למאיר, גנן, ולחולי, סמנכ"לית בחברת פלאפון. יש לה אח אחד, ים, חייל בשירות סדיר, וכולם מתגוררים בקסטל. האווירה השוררת במשפחת רז מעודדת אותם להגשים את חלומותיהם בכל הכוח: "ההורים שלי הם אנשים מיוחדים, הם האנשים הכי פעילים בתנועה ותמיד מעודדים אותי".
על המטוס לדרום אמריקה, לבד צילום: ענר גרין
כשסיימה את לימודיה במגמת הקולנוע בתיכון לאמנויות התגייסה ושירתה כקצינת ת"ש בשלישות. שבוע לאחר השחרור כבר היתה על המטוס בדרך לדרום אמריקה,
לבדה, ושם גם נולדה התנועה: "שמתי לב שישראלים הרבה יותר נוחים להתחבר עם אחרים בחו"ל מאשר בארץ. שם אנחנו מרשים לעצמנו להצטרף לשיחות של זרים, בעוד שבארץ בקושי נאמר שלום לשכנים בבניין. וחשבתי: אז למה לא לעשות את זה פה?".
ההארה תורגמה לאימייל משעשע שנשלח עוד באותו יום לכל רשימת התפוצה שלה ואחרי שלושה שבועות כבר שבה לארץ והחלה בהקמת התנועה, והראשונה שהגיבה בהתלהבות עליו היתה חברתה הקרובה מיכל אלבוים, שנהרגה בתאונת שיט בפלורידה לפני חודשיים. אלבוים, שעמדה לשוב לארץ בתום שליחות בארצות הברית מטעם הסוכנות היהודית, אף התנדבה להקים את הקבוצה באינטרנט ולסייע בריכוז הפעילים. "היא המוזה שלי", אומרת רז. "היא היתה האדם הכי שמח שהכרתי, התחברה לכולם, מבסוטה מהחיים".
התנועה החלה כקבוצה בפייסבוק והתגבשה באמצעות מייל שעבר בין תיבות הדואר האלקטרוני. בתוך כמה חודשים כבר התפקדו כמה אלפים. "הבנתי שלנו כישראלים יש בסיס טוב לערבות הדדית. כשמתרחש פיגוע, כשמשהו רע קורה, אנחנו החברים הכי טובים. יש בנו את זה, רק צריך להביא את זה למודעות".
לא קרה שחייכת למישהו והוא חשב שאת מתחילה איתו?
"אנשים מרגישים אם את באה להתחיל איתם או סתם להכיר אותם. אני מתחילה לדבר איתם נטולת אינטרסים, כחלק מהתנהגות אנושית ולא במטרה להשיג משהו. אם ייצא מזה חיבור אז יופי, אבל זה לא צינור להתחלות".
ומה קורה בימים רעים כשלא מתחשק לחייך לקופאית בסופר?
"לא צריך לעשות את זה בכוח. יש ימים שלא הכל הולך טוב ולא הכל מתוק, ואז יש מצב שמישהו יחייך אליך ויעשה לך את היום. צריך רק להגיע עם אנרגיות טובות. בגלל זה התחלתי את התנועה בירושלים, יש פה אנרגיות אחרות. יותר קל להעביר את הרעיון הזה לאנשים שהם מטבעם יותר פתוחים, מתלהבים".
שמעתי פעילים שמכנים אותך 'הגורו'.
"אני ממש לא מתיימרת להיות גורו, זה מופרך מן היסוד. יש כאלו שקוראים לי גנדי אבל הרי אני לא מסתובבת ומחייכת כל היום".
למי שמצפה לפגוש לפניו בחורה אסרטיבית שמקהילה מעריצים בכיכרות העיר, צפויה אכזבה. רז היא בחורה קטנטונת, קצוצת שיער ובעיקר ביישנית. לא עניין פשוט כשאת מנהיגה תנועה. "למרות שהתנועה היא הבייבי שלי, לא התחלתי איתה בשביל להתפרסם, אבל ברור לי שההגעה להמונים כרוכה בחשיפה אישית שאינה טבעית לי. תמיד הייתי ילדה קצת פחדנית, חוששת מהתגובות של הסביבה. כשהשתחררתי מהצבא החלטתי שאני לא מפחדת יותר. במסיבת השחרור שלי הקראתי שירים ששמרתי שנים במגירה".
ועכשיו את כבר לא מפחדת מכלום?
"אני מתה מפחד, זה לא השתנה. אני מרגישה כמו ילדה שמזמינה את כל הכיתה למסיבה ומפחדת שאף אחד לא יבוא. ההבדל הוא שעכשיו הפחד לא משתק אותי יותר. עכשיו אני מאמינה שהחיים פה יכולים להשתפר. בסך הכל אני מבקשת לעשות סוויץ', אפילו לא גרנדיוזי, שיוביל לשינוי אמיתי".
את כבר מרגישה שינוי סביבך?
"לפני שנסעתי לטיול, אם הייתי יורדת לעיר וחברות שלי היו מאחרות, הייתי מרגישה בודדה. כולם נראו לי נהנים ורק אני לבדי. עכשיו אני מדברת עם אנשים שאני לא מכירה".
אז פשוט להתחיל לדבר עם זרים ברחוב?
"קודם כל אל תתעלמו ממבט. אם המבטים מצטלבים אפשר לחייך, להנהן. המטרה הסופית היא לא להתעלם, לא להפנות מבט. זה הצעד הכי קשה. אחר כך אפשר לנסות להתחיל שיחה, זה מסוג הדברים שמקבלים מהם כל כך הרבה. הפלאיירים שאנחנו מחלקים הם נושא שיחה מיידי. זה משהו חדש, מוביל אותך לדבר על רגשות, לשאול את עצמך איפה אתה מתחבר לזה, נותן לך נושא שיחה נהדר".
