והוא בכלל לא ידע שהוא חוזה

חברת ההפקות הצעירה שעומדת מאחורי הבאתו של גונזלס לארץ יודעת מה היא עושה. עם חולצות אדומות חדורות אידאלוגיה הנושאות את שמם בגאון (מונוקרייב) הם עומדים בכניסה כמו הורי נשואים צעירים, מקבלים את הקהל ואוספים את הצ'קים. זו להם ההפקה הראשונה, אז בצניעות מתבקשת ועם הקשבה אמיתית למה שקורה בזרם המוסיקלי העולמי, הם עשו את כל הבחירות הנכונות והשתלם להם. לא בכל יום מגיעים 900 איש לבארבי לראות אמן פולק אלטרנטיבי.

פולק ישיר וכן. גונזלס בבארבי (צילום: אורלי נקלר)

הוא עולה לבמה לקטע הראשון (Deadweight on Velveteen). גם לבד עם גיטרה הוא ממלא את החלל בצלילים, וזה טיול בארץ התווים עם להקה של איש אחד מיוחד ומבויש. כשלצידו מתיישבת בת זוגו, היא זמרת הליווי (למה הן תמיד יפניות?), הוא נינוח יותר, מרבה לחייך, עדיין נבוך. הפרקשנס שמספק נגן הליווי השלישי מעבות את הפריטה הנוגה שלו על מיתרי הניילון העדינים בטאץ' קצת שבטי וקצת לטיני.

הקהל קשוב, מצטרף לפרקים בשירה חלושה ולפרקים מלווה בכפיים. אנחנו ממש בעניין של גונזלס. הוא לא בטוח הפנים את זה עדיין, אבל יש לו את זה בגדול. הפולק שלו כן וישיר, הוא מצליח להפנט בכלל בלי להתאמץ. Down the line, מרהיב בפשטותו, מגיח מתוך היער האפל שבגב הבמה, תפאורה שהופכת את מועדון הבארבי הקר לאגדה שוודית מאוירת.

כל כך מוזר שהוא הוציא עד עכשיו רק שני אלבומים, כי נדמה כאילו הוא היה פה מאז ומעולם. בקלות ובמהירות התאהבנו בו, אנחנו פשוטי העם וגם אמנים ותיקים ממנו, מה שהוביל לשיתופי פעולה (עם zero7 למשל) ומחוות גיבורים לשיריו-הוא (הדינוזאורים החשובים גאטר טווינז, למשל, מבצעים את down the line בסיבוב ההופעות שלהם).

הוא לא מוותר על הקאוורים שאיתם הוא מזוהה. המחוות העדינות שלו לאמנים ותיקים וגדולים ממנו (massive attack, the knife, ספרינגסטין) בהגשה הייחודית שלו ימיסו גם את הלבבות האטומים ביותר, "וגם אם אתה סתם ציניקן בכל זאת זה צובט בלב".

לציניקנים ודאי יש מה להגיד על הביצוע שלו ל-the knife אותו הוא מקדיש לציון 60 שנה לחתימה על מגילת זכויות האדם. האקטיביסט מאחורי היוצר הצנוע הזה מצליח לגרום למרירות להתפוגג ולהמיס את השמים בקרן אור גדולה של אופטימיות, גם אם רוב הקליפים שלו (כפי שאפשר לראות ב-youtube) הם רצף אחד ארוך של אסונות מתמשכים, אנטי-תזה לתמימות הביישנית שלו.

את ההופעה הוא חותם עם Cycling Trivialities הנהדר, שיר באורך שבע דקות, בולט בייחודיותו בין שלל שירים קצרים אחרים שהוא מבצע באופן מושלם. מיד אחריו ממשיך גונזלס עם הקאוור המעלף ל-tear drops של מאסיב אטאק. הוא לא נותן לקהל לחכות יותר מדי כשהוא חוזר כמעט מיד להדרן בן שלושה שירים, תחילה לבד על הגיטרה ואז עם חבריו לבמה, פותח עם heartbeats. הזמן עובר מהר כשנהנים, ההנאה הזו הייתה שקולה לקוויקי של אחר הצהריים. הייתי הולכת ממש עכשיו להופעה נוספת של חוזה גונזלס, לו היה נשאר בינינו רק עוד קצת.