התנועות המיישבות, במאמצים כבירים, קובעות מזה עשרות שנים את גבולה של מדינת ישראל, ושומרות על משאבי הקרקע של המדינה. לא ניתן להפריז בערכה החשוב של משימה זו שמבצעת ההתיישבות העובדת. במקביל, מתקבעת בעשרים השנים האחרונות מגמה של התקפה שלוחת-רסן נגד ההתיישבות העובדת. התקפה זו נעשית בתקשורת ובפוליטיקה, אולם במיוחד בידי פקידי המדינה השונים, כגון המינהל ורשם האגודות.
דוגמה עכשווית לכך היא פרשת "אקווריה"
וקיבוץ אילות. בשל מיזם נדל"ן הפעילו פקידי מדינה לחץ אדיר על קיבוץ אילות להחזיר חלק מהמשבצת הקרקעית שלו (אגב, הקרקע המדוברת מעובדת ומהווה אמצעי ייצור מרכזי לקיבוץ). בנושא זה אף התערב מבקר המדינה וקבע כי הלחץ המופעל על הקיבוץ הנו בלתי-סביר. מגמה זו נראית היטב גם בהחלטות המינהל השונות, המטילות על הקיבוצים דמי היוון כבדים, איסורים ומכשולים בכל הזדמנות בה קיבוץ עושה שימוש בקרקע.
מתקפה זו על התנועה הקיבוצית, מטרתה ברורה - נדל"ן! פירוק קיבוצים ישחרר קרקעות רבות, שייצרו הזדמנות עסקית גדולה ליזמים. העובדה שהקרקע
נמצאת במרחב הכפרי, ושרובה המכריע מוחזק על-ידי אגודות שיתופיות, עומדת לנגד העיניים של אלה המחפשים הזדמנות עסקית חדשה. מתהליך זה ירוויחו קבלנים, יזמים, עורכי דין המתווכים בעסקאות, אולם בתוך המהלך יפסידו החקלאים, וחמור מזה, בעיניי - תפסיד המדינה. לתהליך של הפיכת הקרקע הקיבוצית למיזמי נדל"ן ישנן דוגמאות רבות מהשנים האחרונות. הבולטות שבהן: משמר-דוד, קיבוץ שהפך ליישוב קהילתי ביוזמת המינהל; שומריה, שהועבר למפוני גוש קטיף, ועוד.
ועכשיו - לחנתון.
ראשית, מעט רקע. לפני תריסר שנים פנתה התנועה הקיבוצית לנוער העובד-והלומד במטרה להביא לשיקום הקיבוץ, באמצעות הפיכתו לקיבוץ חינוכי על-פי מודל הקיים כבר במקומות אחרים. לכל אורך הדרך הייתה התנגדות מצד חברי הקיבוץ, שקיבלו גיבוי מגורמים שונים. מהות ההתנגדות הייתה ברורה ונאמרה שוב ושוב: את חנתון יש לפרק (יחד עם עוד כמה עשרות קיבוצים קטנים) ולהפוך ליישוב קהילתי. התנגדות זו לקליטה הביאה לפניית התנועה הקיבוצית לרשם האגודות השיתופיות, שמינה מפרק מפעיל; אולם המפרק והרשם פועלים בניגוד לעמדת התנועה הקיבוצית. במקום לקלוט את בוגרי הנוע"ל, הנמצאים במקום במשך שנים, פועל המפרק למען מודל אחר לגמרי.
וכך עובדת השיטה: שימוש בחוב או בבעיות חברתיות למינוי מפרק, מכירת הקרקעות לגורמים חיצוניים, ומתן אפשרות לרוכשי הקרקע לעזוב את הקיבוץ לאחר השיוך, תוך הישארותם חברים באגודה המוניציפאלית ביישוב. עזיבת חלק מה"חברים" החדשים את האגודה השיתופית, תוך החזקתם בנכס, תביא את מינהל מקרקעי ישראל לדרוש הפקעה של קרקעות הקיבוץ בשל אי-התאמה בין מספר החברים לבין הנחלות, או לשימוש בתקנות הסיווג (תקנה 10) לפירוק הקיבוץ.
אלו רק דוגמאות אחדות מני רבות לדרך המתוחכמת שנבנתה בחנתון, מהסדר מקומי לנוהג, שיזלוג למקומות נוספים הנתונים בקשיים כספיים או אחרים, ולאחריו תבוא יצירת עיגונים חוקיים להפיכת קיבוצים ליישובים קהילתיים.
לתהליך שתיארתי יש השלכות חמורות לתנועה הקיבוצית, וחמור מכך, כאמור - למדינה כולה. בהתייחס לתנועה, חשוב להדגיש כי התהליך הזה פוגע בכל הקיבוצים, שיתופיים ומתחדשים כאחד. אני מאמין כי הקיבוצים המתחדשים אינם יישובים קהילתיים ואינם רוצים להיות כאלה. על כן קיימים מרכיבים המייחדים את הקיבוץ המתחדש: הערבות ההדדית, מרכיב החקלאות והיצרנות, והקהילה הקיבוצית. המהלך מנשל את הקיבוץ, מתחדש ושיתופי כאחד, מאדמתו.
השלכת המהלך על המדינה כולה - חמורה אף יותר, לטעמי. תהליך זה, של העברת הקרקע לכרישי נדל"ן, יגרום לנו, תוך זמן קצר, לאבד את כלל הישגי הציונות. חזיון ביעותים זה, שבו יעברו קרקעות המדינה לידי בעלי הון מחו"ל ואף מקרב אויבינו, צריך להדיר שינה מעיני כל אזרחי המדינה.
לתנועה הקיבוצית יש עוד יכולת לעצור את המהלך, אם תמשיך לקחת על עצמה את המשימה הלאומית של "לעבדה ולשמרה" ותעמוד כנגד רשם האגודות, מינהל מקרקעי ישראל ואחרים. בכך תמנע מכרישי הנדל"ן להפוך את המפעל ההתיישבותי למטבע עובר לסוחר.
בשל הדברים הללו נמצאים 27 חברי הנוער העובד-והלומד בחנתון. בשל הדברים הללו יצאנו למאבק כנגד רשם האגודות, ובשל כך נמשיך במאבקנו. למאבק זה ראוי ונכון כי יצטרפו קיבוצים וחברים נוספים, למען עצירת המהלך המסוכן.
הכותב הוא מלווה הנוער העובד-והלומד בחנתון
