את השיר "הירקון 51" כתבה ירונה כספי לפני המון שנים, שרה אותו בזעם רב ומאז לא נגעה בו. זה שיר רוק מחוספס, מלוכלך ועמוס רגשית, שנולד אחרי שאביה צבי איבד את מפעל חייו באופן טרגי. שברון הלב שלח אותו לעולם שכולו טוב והשאיר את ירונה עם שיר קורע לב והמון שאלות פתוחות.
צבי (הרשל) כספי היה איש צבעוני ויוצא דופן שנשם את תל אביב ביום ושתה אותה בלילה. הוא היה צייר וחזן, ניצח על תזמורת האופרה הבינלאומית בווינה והוציא תקליטים, שבתו זוממת להוציא לאור מחדש יום אחד (היא מכנה אותו ג'וני קאש של היידיש). הוא עלה לישראל מפולין והקים בית ספר מיתולוגי לפיתוח קול ברחוב הירקון 51, שם התגורר וחי – על הקצה, יש לציין - אחרי שעזב את הבית.
"מצאתי פתרון באלכוהול". כספי (צילום: ריאן)
צבי כספי ז"ל, איש קשה וביקורתי אם כי נערץ, מעולם לא היה דמות אב או איש משפחה. האמנות וחיי הלילה היו כל עולמו. בתו ירונה נהגה לבלות אצלו,
להסתובב בין האנשים המחפשים תהילה, בין הצלילים והמנגינות, מתבוננת בהצלחות, באכזבות, בחלומות המתגשמים ובאלה הנשברים. מדי פעם היתה יושבת ליד הפסנתר, מנגנת ומקבלת ביקורת קפדנית עם נגיעות קלות של סלחנות. אביה מעולם לא לימד אותה את סודות המקצוע. אף על פי שקשר נורמטיבי של אב ובת לא היה שם, היא ראתה בירקון 51 מפלט מהחיים האפורים, המשעממים והשגרתיים שהיו לה בבית אמה בחולון ובבית הספר, שבו לא היתה בדיוק מלכת הכיתה.
לפני קצת פחות מ-20 שנה הוביל סכסוך כספי קשה לדרישה של בעל הנכס לפנות את צבי כספי מהירקון 51. כספי סירב כמובן, מה שהביא אלמונים לנסות לשרוף את המקום. בפעם השנייה זה הצליח להם. אכסניה שלמה שנבנתה בשתי ידיים מתוך חזון גדול, ושימשה בית תרבות ואמנות למאות - אפילו פלסידו דומניגו לקח שם שיעור - נגדעה תוך דקות. כלי נגינה, ציורים וספרים נשרפו כליל. האב ובתו מצאו עצמם עומדים על תל ההריסות, מתבוננים בבית חרב.
"עמדנו שם בלי לדבר", משחזרת כספי. "הסתכלתי על אבא וראיתי שהילד שבו רוצה לצרוח מרוב כאב. בן רגע הוא איבד את כל החיות שהיתה בו. לא ידעתי מי צריך לקחת אחריות על מי, ילדה בת 15 על אבא שלה או להפך. זה היה חוסר אונים נוראי. אבא שלי היה איש של צדק, אבל הוא לא נלחם על זכותו להישאר במקום בדרך משפטית כי לא היה לו מושג בנושאים האלה. הוא תמיד פעל מתוך אמוציות, וזה גם מה שהרס אותו בסופו של דבר. שום חיזוק ותמיכה ממני או מהסביבה הקרובה שלו לא עזרו ומצבו רק הלך והידרדר.
"הוא נדד בין בתי מלון ואני הייתי כרוכה אחריו, מנסה להיתלות במה שנשאר ממנו. כמה חודשים אחרי המקרה הוא מצא דירה ביפו, אבל זה כבר היה ממש הסוף. אני זוכרת שבאתי לבקר אותו יום אחד והוא היה צרוד לגמרי. בשבילו לאבד את הקול הרי זה כמו להפסיק לנשום. הוא פשוט נעלם לי לאט לאט מול העיניים".
את הכאב הטביע כספי האב בים של אלכוהול, עד שנפטר ממה שבתו מגדירה שברון לב. מנקודה זו ואילך החלה כספי לחקות במידה רבה את אורח חייו הפרוע של אביה. היא פרקה כל עול, ואת גיל הנעורים שלה העבירה בין ברים כמו הגלולה, מידבר ובונהאם, שותה לשוכרה כמעט בכל יום, נודדת בין בתים של חברים, דירות ששכרה בעצמה ומערכות יחסים הרסניות שאליהן נכנסה במודע לגמרי מתוך כוונה לרדת נמוך ככל האפשר. "מצאתי באלכוהול פתרון, הוא הפך לחלק מהתפריט היומי שלי", היא מספרת.
הכתבה המלאה מתפרסמת בסוף השבוע ב"ידיעות תל אביב".
