לכל דבר בחיים שלנו יש "פעם ראשונה": אהבה ראשונה, נשיקה ראשונה, דירה ראשונה שלנו לבד, עבודה ראשונה. כל הפעמים הראשונות האלה כבודן במקומן תמיד מונח, הן נצורות באיזו פינה, מגירה במוחנו, בין אם היו טובות ובין אם לא. הפעם הראשונה שעליה רציתי לספר לכם, מעט שונה אולי מהפעמים הראשונות ה"רגילות".

עוד ב-mynet:

• נסיעה באמבולנס: חוויה שעדיף שלא תכירו
• "יש להחמיר את הענישה על נהיגה בשיכרות"
• בואו להצטרף לעמוד "ידיעות השרון" בפייסבוק
  

זה היה לילה קיצי. הנהג שאיתו עבדתי ואני יוצאים לטפל באישה בת 40 עם תלונה סטנדרטית על כאבי בטן. בעודנו מפנים אותה לבית החולים, שמרחקו כחצי שעת נסיעה מאזורנו, ומנסים להבין למה אחרי שבוע של כאבי בטן ההגעה לבית החולים היא עכשיו, בשתיים וחצי בלילה, אנחנו שומעים בקשר על תאונת דרכים שמיקומה ממש מעבר לסיבוב שאותו אנחנו חוצים כעת.

אנחנו מגיעים לזירה בערך דקה לאחר שהאירוע דווח והמחזה שנגלה לעינינו היה קשה; רכב פרטי נכנס בבובקאט שעבד בכביש והעיף את החיה הכבדה הזו כמה מטרים קדימה. הרכב עצמו התקפל כמו קופסת גפרורים קטנה.

השארנו את החולה באמבולנס שלנו עם איש צוות וירדנו לתת מענה ראשוני עד להגעת צוותים נוספים. כבר כשהתקרבנו לרכב הרגשנו שניתן להשתכר רק מאדי האלכוהול שהתפזרו שם. הנהג, שנפגע קל ביותר, בדיוק יצא מהרכב בכוחות עצמו. נוסע נוסף, שישב מאחור לא חגור, הועף על הכיסא הקדמי, שנשען קדימה. בחורה נוספת נמצאה בין שני הכיסאות הקדמיים, באזור ידית ההילוכים. כולם היו בני 17-22.

בעוד אנחנו מתחילים בתהליך חילוץ הנפגעים מן הרכב, מישהו הבחין בשיער שמבצבץ מתחת למשענת המושב שליד הנהג. ברגע שהצלחנו לפרק את הכיסא נגלתה לנו בחורה בת 17, רזונת, יפה, שמשקלה לא עלה על 50 ק"ג. היא לבשה ג'ינס וגופיה כחולה, והייתה מקופלת כולה לתוך המרווח התחתון של המושב, באזור הרגליים.

הנערה, שבזמנו הייתה רק 3-4 שנים צעירה ממני, הייתה ללא הכרה או נשימה. לא נראו עליה סימני חבלה חיצוניים גלויים או משהו חריג, פרט לתנוחת הגוף המאוד לא טבעית שבה נמצאה. התבצעו עליה פעולות בניסיון להצילה, אך אלו לא הועילו. מותה נקבע עוד בשטח.

הייתה זו חבורה שיצאה לבלות ביום שישי. הנהג היה שיכור עד כדי כך שאפילו לא נראו סימני ניסיון בלימה לפני ההתנגשות מול הרכב שעמד בצד הכביש, נטול נהג. הנזק: שני פצועים בינוני, אחד קשה.... והרוגה אחת.

באותה התקופה התנדבתי במד"א כחובשת, והבחורה הזו הייתה ההרוגה הראשונה שלי מתאונת דרכים. התמונה שלה, פרצופה והתנוחה שבה הייתה, חרוטים בראשי עד היום. חלק מהאנשים אולי היו נרתעים ומעדיפים להימנע בעתיד מעיסוק שכולל טיפול בסיטואציות כאלה, אבל אותנו זה דווקא מעודד. לא מכיוון שאנחנו נהנים לראות את המחזות האלו, אלא פשוט כדי לא להיות חסרי אונים מול אלו שכן ניתן לעזור להם, כשעוד אפשר.

• נגה פיטלסון התנדבה במד"א במשך שנים ארוכות. ב-4 השנים האחרונות היא עובדת בארגון כפרמדיקית.