היום הראו לי משחק מגניב באינטרנט, שנקרא 'הרוג את הוובוזלה' (למי שבילה את השבועות האחרונים מתחת לאוקיינוס ההודי, דעו לכם שכרגע גביע העולם בכדורגל בעיצומו ובמקום זמבורות מחצרצים שם בצעצוע טורדני שבא לך להפליק לו). הייתי שמחה לעשות את זה באופן אישי ולא רק בהקלקה על עכבר המחשב. נחיל הדבורים הזה גורם לי לשתי תופעות מוזרות: לראות את משחקי הכדורגל ללא צליל (לא כיף בכלל) או להתקשר לכל מדביר אפשרי ולראות אם הוא עושה שליחויות גם ליוהנסבורג.

בדרך כלל לא תראו כמות מרשימה של בנות שמנהלות שיח כדורגל (למרות שהמספרים הולכים וגוברים בשנים האחרונות, סחתיין עליכן, גבירותיי), אלא אם הגיעה שנת המונדיאל. פתאום כל הבלונדיניות הענוגות יודעות בדיוק מי היה בנבדל ושמבנה של 4,2,3,1 הוא המבנה האופטימלי במונדיאל הנוכחי. לא רק זה, אלא שימו לב שבמקומות רבים תראו איזה חרד לבוש שחורים, שמגניב הצצה ארוכה למדי לעבר מסך ה־50 ומשהו אינץ' בפלאפלייה, כדי לראות את ההילוך החוזר של הגול של מסי. אין מה לומר, גביע העולם חוצה לא רק מדינות אלא גם אמונות.

בתור אחות קטנה לשני אחים גדולים, אחד הקשרים החזקים ביותר איתם, שלא לדבר על ניסיונות נואשים לתפוס את תשומת לבו של אבא, היה הכדורגל.

בשבתות היינו הולכים לגן השעשועים שליד הבית לשחק כדורגל, ובימות השבוע היינו מעיפים את הכדור מהמרפסת אינספור פעמים תוך כדי משחק סטנגה. אני אומרת, "אנחנו", כאילו באמת אחיי הגדולים נתנו לי לשחק איתם. זה היה יותר בסגנון, "אמא, הכדור עף להם החוצה, אז הם בועטים בברביות שלי!".

אחרי כמה שנים של בובות ערופות ראש, החלטתי לאמץ את האימרה, "אם אתה לא יכול לנצח אותם, הצטרף אליהם", והתחלתי להתעניין בכדורגל בעצמי. לא הזיקה בכלל העובדה שבאותה שנה לארגנטינה היתה נבחרת שהורכבה מכמה וכמה שחקנים שווים ביותר. אל דאגה, גם אז חשבתי שמראדונה הוא בן כלאיים של דוב מערות והכינה נחמה. האחים שלי חלמו להבקיע שערים, ואני חלמתי על קלאודיו קניג'ה (היי, לא כולם נכנסים לכדורגל מאותה סיבה). גיליתי שאני דווקא די אוהבת גם את סגנון המשחק, את הטקטיקות, ובעיקר לצעוק לכיוון השופט, שאמא שלו לא ממש עסקה במקצוע הידוע.

אמנם לא אהבתי את המשחק עד כדי כך שאתמוך בקבוצה המקומית (במקרה שלי האפשרויות לא היו מרהיבות - מכבי שעריים או הפועל מרמורק, טרום תקופת אייל גולן), אבל פעם בארבע שנים לא היה אפשר להפריד אותי מהמסך של ערוץ 1 ומהפרשנויות של יורם ארבל, ואני אפילו לא בלונדינית.

קפיצה קטנה לעתיד, ופגשתי את בעלי היקר, אוהד ארסנל מגיל שמונה (ירושה מאבא) ובעל מנוי עונתי. כשהכרנו הוא כבר שמר שבת, אני לא ממש. תחת תואנת שווא של 'בונדינג' עם חמי לעתיד, ניצלתי את המנוי שלו לכמה משחקי שבת, ועד היום אני משוויצה בהם.

מונדיאל 2006 תפס את בעלי כמה ימים לפני העלייה לארץ. חבר קנה לו כרטיסים, אבל הוא התלבט אם ללכת או לא. התחננתי שילך, בשבילי. לא שאראה את המשחק, אבל לפחות תהיה לי חולצה למזכרת. גם בה אני משוויצה, כמובן.

השנה פספסנו את כל משחקי השבת, ואף אחד מאיתנו לא בכה על זה יותר מדי. ככה זה כשגרים במדינה שלא משחקת כדורגל מרשים במיוחד. מעניין איך הפרספקטיבה משתנה כשמתבגרים: אחרי שאנגליה הודחה הייתי בטוחה שאגיע הביתה לבעל עצבני במיוחד, ובמקום זאת פגשתי איש חייכן, ולו רק בגלל שהילדים היו במצב רוח טוב ולא הפריעו לו לראות את המשחק. למי אכפת אם הפסידו, העיקר שראינו משחק שלם.

עכשיו, אם תסלחו לי, הילדים ישנים, ואני הולכת לראות את ברזיל מטיילת לעבר רבע הגמר. בלי סאונד, כמובן.