כבר הרבה זמן שקצהו הדרומי של רחוב בן יהודה מתאפיין בתור אינסופי של אנשים שהמשותף לכולם הוא צבע עור שחור ואומללות אין קץ. בראש התור לא מחלקים דבר בחינם אבל עשויים להעניק חיים. בבניין הזה, שבהצטלבות עם רחוב טרומפלדור, שוכנת נציבות האו"ם לפליטים, שפועלת להגנה וסיוע למבקשי מקלט ופליטים ברחבי העולם.

שני שערי ברזל מפרידים בין הממתינים ברחוב לבין המשרדים, ואם במקרה הגעתם בשעות בהן אין קבלת קהל, תאלצו לדפוק ארוכות על הדלת כדי לעשות קצת רעש ולגרום לשומר לצאת אליכם. אני הגעתי לנציבות בשבוע מיוחד בו לא התקיימה קבלת קהל על מנת לצמצם פערי עבודה. את הפליטים, שצריכים להאריך אשרות או להגיש מסמכים, זה לא ממש מעניין. אחד הממתינים מסרב להיכנע וממשיך בעיקשות להידפק על השער. "קלוז, קלוז", עונה לו השומר וטורק את הדלת בפעם המי יודע כמה.

על השלט התלוי בכניסה רשום "אין קבלת קהל השבוע" בכל שפה אפשרית, אבל הפליט ממשיך לעשות רעש. גם אני מבין שאני צריך לעשות רעש כדי להיכנס פנימה. צבע עורי מרכך את המבט של השומר שניגש פנימה למשרד כדי לבדוק אם יש לי אישור להיכנס. בינתיים אני מבלה בחוץ עם ידידי החדש, הפליט הזועם. הוא מנסה, בהצלחה חלקית בלבד, לפתח איתי שיחת חולין. "מה השעה?", הוא אומר, ומייד מנפנף במסמכים שבידו. "אימפורטנט", הוא קובע. אני מהנהן.

התור מחוץ לבניין הנציבות, השבוע (צילום: ריאן)

בשלב הזה מגיע אוצר המילים שלו באנגלית לידי מיצוי והוא שולף סיגריה כדי להירגע. חבר שלו, לבוש חולצה עליה כתוב בעברית "שואה דרפור ג'נוסייד", מצטרף ויחדיו הם חוזרים ומנסים לשכנע את השומר שבדיוק חזר שהם חייבים להיכנס. "קלוז, קלוז", הוא שוב אומר בדרכו לפתוח לי ורק לי את השער.

השניות הבאות הן תעתיק של חוויית כניסה לאצטדיון כדורגל: דחיפות, נשיפות, שליחת ידיים לשער. תוצאה סופית: הם בחוץ, אני ורגשות האשמה שלי בפנים. אני עולה במדרגות כדי לחפש תשובות שאולי יעזרו גם לשני הפליטים וארבע העיניים הכלות שהשארתי מאחורי. כשיצאתי משם מאוחר יותר הם כבר לא היו שם.

המונח "או"ם" מעלה קונוטאציות של בניין מפואר עטור דגלים צבעוניים שמתנופפים ברוח ניו יורקית קרירה, אבל המציאות האו"מניקית בישראל אפורה משהו. תפקידה העיקרי של נציבות האו"ם הוא לבחון את הנסיבות שהביאו לישראל את מבקשי המקלט, ולהמליץ למשרד הפנים על המשך פעולה: הענקת אשרת פליט או כל מעמד אחר.

מאז הוקם פועל הגוף הזה בישראל תחת מעטה כמעט חשאי. לא ברור כיצד הוא עובד ומהן עמדותיו. בין אם זה מפאת עומס עבודה, רתיעה של אנשיו מן התקשורת או הנחיות פנימיות קשוחות, הכניסה שלי למקום אושרה רק אחרי חודשים ארוכים של מרדף טלפוני וחשדנות בלתי מוסתרת.

אבל אחרי החודשים האחרונים, במהלכם הוטחו בארגון קיתונות של ביקורת – בעיקר מצד גורמים וארגונים הפעילים למען הפליטים – החליט שם מישהו שצריך להסביר לעולם מה קורה מתחת לפני השטח. או יותר נכון, מה יקרה במקלט הקרוב למקום מגוריכם, שככל הנראה יאכלס בקרוב אלפי פליטים שממתינים להשתחרר ממתקני הכליאה ברחבי הארץ ולעשות דרכם לעיר האפשרויות הבלתי מוגבלות, תל אביב.

אז בסוף קיבלתי את האישור לבלות יום אחד עם שרון הראל, שנחשבת לפנים של הנציבות.

הכתבה המלאה תתפרסם בסוף השבוע ב"ידיעות תל אביב".